לא סופי, יאיר לפיד

להיות אבא

(דברים שלא אמרתי לילדי ביום המשפחה)

להיות אבא. לחשוב תמיד שצריך להשקיע יותר בילדים, אבל לא תמיד לדעת איך. לקנא, גם במאה ה-21, בדרך המסתורית שבה אמא שלהם יודעת מה הם רוצים, ומתי. להציע להם שוקו ברגע היחיד בחייהם שלא בא להם. להכין סנדוויץ' עבה מדי. להדביק שרשראות נייר עקומות במיוחד ליום ההולדת בגן. לקנות להם, ביוקר, קלטת וידאו שכבר יש להם. להחליט, ברגע של השראה, לקחת אותם לפארק לשחק כדורגל ולא להבין למה הם לא נהנים.

להיות אבא. לקרוא לעצמך "המרדים הלאומי" מפני שפעם אחת הצלחת כשאמא שלהם התייאשה. לעשות איתם קצת יותר, אבל ממש טיפה, כשהולכים לבקר חברים. לדעת להחליף חיתול ולחשוב שזה הופך אותך לגבר מודרני, אבל לקוות שמישהו ייקח פיקוד כשהם מקיאים על השטיח בסלון. לא לרצות לטייל בשבת, לא לרצות לטייל בחופש הגדול, לא לרצות לטייל בכלל. לטייל בכל זאת. לפגוש משפחה שבה האבא פותח אוהל ביד אחת, מטגן נקניקיות בשנייה ועושה סנפלינג עם המרפק, ולשנוא אותו שנאה עזה כשאול. לקחת אותם  להורים בשישי בערב, רק הם ואתה הפעם, ואז לתת לאמא שלך לצייר איתם את כל חוברת הצביעה של " טרזן" בזמן שאתה רואה את "היומן".

לחשוב שאתה אבא מגניב. להוציא את הגיטרה פעם בשנה ולנגן את "הוטל קליפורניה" כדי שהם יידעו שהיית פעם ברוקנ'רול. לשחק עם הבן הגדול סטנגה בסלון כדי שיהיה לכם סוד משותף, שאותו כמובן תגלו תוך חמש דקות. להגיד, "בוא אני אלמד אותך להכין סטייק" וללחוש מעל הגחלים שבעצם רק גברים יודעים באמת לבשל. לא לדעת להבדיל בין צ'יפס שעושים במיקרו וצ'יפס שעושים בתנור. לשאוג על התינוקת בקול סמכותי, "תפסיקי למרוח את המילקי על החולצה", ולהיות מזועזע לגמרי כשהיא מתחילה לבכות.

להיות אבא. להבטיח לילד בגיל שש שבבר מצווה תיקח אותו לחו"ל. לרטון בקול רם שאתה לא הכספומט בבית הזה למרות שאתה בעצם כן. לריב רק כשהם בגן, להתקלח אחרון, לחכות עם הסקס עד שכולם ישנים למרות שברור לגמרי שהם יקומו באמצע. לקרוא תעודות במצח מכווץ בחומרה, לגלות שהמחשב שלך הוחרם למען "איתמר מטפס על קירות", למצוא גרביים ובקבוקי קולה ריקים במקומות בלתי אפשריים מבחינה גיאוגרפית. לא להסתובב בתחתונים בגלל החברים שלהם. לשים דיסק לטיני ולרקוד עם אמא סלואו למרות שהם מסתכלים, כדי שהם יידעו איך נראית אהבה.

להיות אבא. לדעת יותר ב"מיליונר", ללמד את ההבדל בין המחוג הגדול לקטן, לטעון שגדול כמו שפיגלר כבר לא יהיה, להיות אלוף הבית בשש-בש. להסיע חבורה של ילדים לבאולינג ולהתאמץ כל הדרך להיות "קול". להגיד "זו הפעם האחרונה" בפעם השלישית, להגיד "כי אני אמרתי" למרות שזה לא טיעון, להגיד (אלוהים אדירים, מאיפה זה יצא?) "כשאני הייתי בגילך" ולראות בעיניים שלו שהוא לא מאמין שיש אפשרות כזו.

להיות אבא. לשמוע באותו יום את בריטני ספירס, הפאוור ריינג'רס ו"טיף וטף". לפתוח מקרר ולגלות שאכלו לך את הפסטרמה. לדעת שהם לא חושבים עליך אפילו עשירית ממה שאתה חושב עליהם. לא כי הם רעים, חלילה, אלא כי ככה זה ילדים. להבין שיש אבות טובים ממך, אבל גם גרועים יותר. להכיר בזה שאין אבא מושלם. בעצם, אפילו אם היית מושלם, היה מתברר שזה עושה להם תסביכים. לקבל מהם ביום המשפחה ציור שעשו בגן ולהגיד שזה הציור הכי יפה שראית בחייך. לשאול את עצמך עכשיו, כשאחת בלילה ואתה סגור בחדר וכותב, אם לא היה שווה לקצר את הטור הזה בפסקה או שתיים כדי שתספיק, לפני שהם נרדמים, להגיד להם כמה אתה אוהב אותם.