"...בהגיעכם לאמצע שנות ה-40 התמקדו והחלו לכתוב את הרומן הגדול שלכם. זה לא חייב להיות "מלחמה ושלום". לכו על שיטת ניק הורנבי ועסקו במצבו של הגבר המודרני, ספרו על התמודדותו עם סטטוס של בן יחיד ואב יחיד. טוו את הסיפור בהתבסס על עובדות חייכם אבל שחררו דמיון במקומות הרצויים ... מכרו 750 אלף עותקים בבריטניה בלבד. כשהספר, שיתורגם ל-17 שפות, ייצא לאור בעברית,היענו בשמחה לבקשת ראיון, ובמהלכו דברו הרבה, הקפידו להיראות כנים ורגישים גם כשאתם משחררים אמירות קונטרוורסליות, והכי חשוב: שמרו על פער חיוני בין הגישה הפמיניסטית שלכם לבין הצהרותיכם השוביניסטיות. כסו על הכל בחליפה ובתספורת הנכונות. כך תצליחו להדגים את "הגבר החדש" באישיותכם כמעט כמו בספרכם.
טוני פרסונס, 46, בחר נאה כשפנה לדרך הזאת בדיוק. [בין השאר] הוציא לאור את הרומן "גבר וילד", שסיים את שנת 2000 במקום השמיני ברשימת רבי המכר השנתית בבריטניה, עם מכירת 650,000 עותקים בכריכה הרכה. "גבר וילד" הוא סיפורו של הארי סילבר, מפיק טלוויזיה לונדוני שלרגל משבר גיל ה-30 מצליח לאבד את משרתו, לבגוד באשתו, לגרום לה לעזוב אותו ואת בנם בן הארבע ולהתמודד עם גידול בנו בד בבד עם גסיסתו הנמשכת מסרטן של אביו, הנערץ עליו. בידיו הנאמנות והמיומנות של פרסונס נהפך סילבר - רומנטיקן וילדותי, אטום במקצת אבל שוחר טוב, איש מקצוע מעולה ואיש שיחה שנון - לסמל חיפוש המשמעות הגברית ערב המילניום החדש. עכשיו יוצא הספר בעברית (הוצאת הד ארצי), ופרסונס, העומד להוציא ספר חדש ("One For My Baby"), פינה שעתיים וחצי מחייו העמוסים כדי להרחיב על כתיבתו, חייו ואמונותיו. ...
חמש שנים לאחר שהתחתן ... קפץ פרסונס לסטוץ עם אחת הסטודנטיות. זאת כתבה על כך לברצ'יל [אשתו] שזעמה ועזבה את הבית. פרסונס נותר לבדו עם בנם בן הארבע, בובי. הוא גידל אותו כהורה יחיד בתקופה שבה המושג "אב יחיד" היה בלתי נתפש ("רק אני בעולם. אני ודסטין הופמן ב'קרמר נגד קרמר'") ועשה את דרכו במעלה הסולם העיתונאי. ... "נקודת המוצא של הספר היא בהחלט סיפור חיי", הוא מאשר, "נישואי הראשונים התפרקו בגלל שהיה לי סטוץ ללילה אחד עם אשה שלא היתה אשתי. קיבלתי את המשמורת על בני וגידלתי אותו כאב יחיד. ... הספר מכר קרוב למיליון עותקים לא משום שאנשים רואים את חיי בפנים, אלא מפני שהם רואים את החיים שלהם, מפני שהם מזדהים עם הפורטרט של המשפחה והאבהות וההורות. מה שקורה בספר הוא לא בדיוק מה שקרה לי. אז זה בהחלט רומן אוטוביוגרפי - כי לשום דבר אין הכוח הרגשי שיש לסיפור אמיתי - אבל אילו 'גבר וילד' היה מספר רק את הסיפור שלי, אני לא חושב שהיה זוכה להצלחה שהוא זכה לה. זה לא היה מעניין."
השילוב של פרטים מהחיים עם סצינות בדיוניות, הוא אומר, נעשה "אינסטינקטיבית, לפי מה שתרם לבניית הדמויות, לפי מה שרציתי להגיד על גברים ועל אבות. ... פרסונס, למרות החושפנות האדירה של הספר, ידע איפה עובר הגבול בין חשיפה להתערטלות. למעט סיפור המסגרת, שבו אשתו של סילבר עוזבת אותו בגלל בגידה, אין כל דמיון בינה לבין ברצ'יל ... ואף שבספר נאבק סילבר באשתו על אחזקת הילד, במציאות לא היה לפרסונס צורך בכך. ברצ'יל ניתקה את היחסים עמו ועם בובי ולא תבעה כל משמורת על הילד. פרסונס: "אשתי לשעבר עשתה מיד ילד עם מישהו אחר. אני חושב שהיא עשתה משהו שהרבה גברים עושים. הם כאילו עוברים הלאה למשפחה החדשה, והם לא ממש אוהבים איזכורים של המשפחה הקודמת." ... כיום בובי בן 21, כדורגלן שחי ומשחק בברייטון.
... למרות כובד נושאו, קריאת "גבר וילד" היא משימה קלה המתקדמת בנעימים. אין בו ולו דמות אחת שצריך להרהר בה לעומק, הכל כתוב וברור ואם שכחתם פרט כלשהו בעלילה או בהיסטוריה של הדמויות, המחבר יזכיר לכם אותה בפרק הבא. פרסונס מסביר שהכתיבה הקלילה מכוונת ותוצאה של נסיונו העיתונאי. "בשבילי אין משהו כבד יותר מהיחסים עם ההורים ועם הילדים, עם התובנה של העובדה שאתה לא בן אלמוות." ... "גבר וילד" הוא קינה על אובדן המשפחה הגרעינית. הארי סילבר לא מפסיק להתרעם על אובדן העולם הישן, על היעלמותה של חלוקת התפקידים המשפחתית המסודרת. הוא מאשים בצרותיו ובמצוקותיו את מוראות העולם המודרני שבו המשפחה אינה הערך העליון. האם גם פרסונס שותף לתחושה הזאת? "אני חולק עם הארי את התחושה אליה הוא מגיע בסוף המסע שלו, כשהוא מבין שבמשפחות החדשות, הפוסט-גרעיניות, משפחות של הורים יחידים ושל הורים חורגים, יכולה להיות אותה כמות אהבה שהיתה בסוג הישן של משפחות. אני בא ממשפחה ענייה, שהיתה בה המון אהבה. אבא שלי היה מרוצה מהתפקיד שלו ואמא שלי היתה מרוצה מהתפקיד שלה, ואני הייתי מאושר להיות הילד שלהם. אז לעבור ממשפחה גרעינית כזאת - והרבה אנשים עשו את זה - למשפחה של גירושים ומשפחות שבהן הילדים לא חיים עם שני ההורים שלהם, זו החוויה המודרנית.
"אני בהחלט מרגיש את הייאוש שהארי מרגיש, אבל נתתי לו לקלוט בסוף הספר שאי אפשר לחזור אחורה. לא נחזור לאחור אל העולם שגדלתי בו. זה לא אפשרי ולא יקרה לעולם ואנחנו צריכים להוציא את המיטב מהמשפחות יש היום. למרות כל היתרונות שהיו למשפחות הגרעיניות בשביל הילדים, אני חושב שהרבה גברים לא היו מאושרים במשפחות האלה, כי הם היו תקועים בנישואים שאולי לא עבדו, או שהאהבה בהן מתה. ואני בטוח שהרבה נשים ורעיות ואמהות סבלו מקלסטרופוביה, הרגישו לכודות או לא מסופקות. אבל אני חושב שהילדים היו המרוויחים הגדולים של המשפחות הללו כי הם היו בראש סדר העדיפויות. ואני מרגיש שאנחנו לא עושים את זה יותר. הדור שגדל מאז שנות הששים חייב להודות בכך שיש מחיר שמשלמים על הקריאה להיות אינדיווידואל. והמחיר לא משולם על ידי אנשים כמוני, הוא משולם על ידי אנשים כמו בני. גידלנו דור שבא מבתים גרושים. זה מאד מקובל בבריטניה. כאן הנישואים הם יוצאי הדופן, והילדים הם הסובלים. כי אם אתה ההורה, אתה יכול להתאהב שוב, לנסות מערכת יחסים אחרת. אבל הילדים לעולם לא יקבלו את הבית שלהם בחזרה. לזה אני מתכוון כשאני אומר ש"גבר וילד" הוא ספר על זכויות ילדים."
[שאלה:] אמרת באחד הראיונות ש"הספר הוא על חיפוש תפקידים חדשים לגברים ולנשים".
"יש כל מיני תפקידים. אני מכיר המון גברים, כמו נשים, שלא נעשים אבות עד לגילאי ה-40. הדור של הורי התחתן ועשה ילדים בגיל צעיר, והתפקידים היו ברורים ומוגדרים והאפשרויות מוגבלות. היום נשים יכולות להמשיך לעבוד אם הן רוצות. גברים לא חייבים להפוך לאבות בתחילת שנות העשרים שלהם. חלק גדול ממה שאני - מההערכה העצמית שלי, מהזהות שלי - בא מהעבודה שאני עושה. זה מאד חשוב לי. אבל בו בזמן אני הורה יחיד: גבר שהמחויבויות שלו כלפי הילד באו לפני הכל.לפני הקריירה, המקצוע, העבודה. וזה היה דבר שנאבקתי בו. כי יש לי התניה חברתית ותכנות ביולוגי: אני חייב להטביע את חותמי בעולם. לעשות את העבודה הכי טובה שאני יכול. למרות שהעבודה שאני אב חשובה מאד בחיי, העבודה היא חיונית לקיומי. הרי אם שוב אמצא עצמי הורה יחיד - וזה לא בלתי אפשרי- לא אוכל שלא לעבוד, גם אם לא תהיה בעיה של כסף. לא אוכל לעשות מה שאמי עשתה, שזה רק לטפל בילד.
"כולנו מאזנים בין הלחץ לחיי עבודה ללחץ לחיי משפחה, גם נשים מרגישות את זה. מצפים מהן לעשות קריירה. אני מכיר נשים שרק מטפלות במשפחה שלהן, ואני מוצא שזה די קשה במצב החברתי הזה, בסיבה הזאת, בעוחלם העירוני הזה, כי אנשים חושבים שאם הן עושות את זה הן בוודאי די טיפשות ורדודות. הן לא מצטיירות כחשובות כמו איזה עורכת של מגזין אופנה חלול שאומר לך באיזה סוג ליפסטיק להשתמש, אז זה לא רק גברים שמנסים להגדיר את העולם שלהם. אין לי תשובות גדולות על השאלה מיהו הגבר המודרני. אני יודע מהניסיון שלי שגברים היום צריכים למצוא איזון בין העבודה למשפחה באופן שאבי מעולם לא היה צריך להתמודד אתו. הוא מעולם לא היה צריך לשאול שאלות שאני נשאלתי - איזה מין הורה אני, אילו מחוייבויות יש לי כלפי הילד שלי. הארי סילבר צריך ללמוד להיות סוג אחר של גבר ממה שאביו היה. בשביל הארי, להיות גיבור זה לא רק להרוג חיילים גרמנים, זה להיות גבר מספיק כדי להיות אב ולשים את האינטרס של בנו במקום הראשון."
[שאלה:] האם היית מגדיר זאת כגבריות החדשה?
"אני לא יכול לומר שזאת הגבריות החדשה, כי להרבה גברים אין ילדים עד שהם מגיעים ל-40. זה רק הניסיון שלי והניסיון של הדמות בספר."
[שאלה:] יש גבריות חדשה?
אני רואה אצל חברים שהגברים בהחלט יותר מעורבים בגידול הילדים שלהם ממה שאבותינו היו. ומצפים מהם שיהיו כך. זה לא מאבק אידיאולוגי, אפילו לא דנים בכך. מניחים מראש שגברים יהיו מעורבים בהורות."
[שאלה:] הגיבור שלך לא יכול להיות מאושר בלי אשה.
"אני לא יודע. אני, כמו הארי, מעולם לא חייתי בלי אשה. כמוהו, בעצם עברתי מאמי אל סדרה של נשים ומעולם לא הייתי לבד, למעט שנה אחת, שב היינו רק אני ובני. ... אני תוהה איך זה יכול היה להיות,לחיות בלי אשה. אני לא יודע אם הארי יכול לעשות את זה, אני לא יודע אם אני יכול, אני יד אחרי פרידה יוצא לחפש מישהי אחרת. ... אני צריך אהבה כדי לאשר את קיומי. ...
"אני חושב שגברים איבדו משהו. הם שוכחים מה זה להיות גבר. זה אבד. לא אוכל להיות הגבר שאבי היה, אבל אנסה להשתמש במה שהיה טוב בדור ההוא. אבי היה גבר מרוחק. לא בילינו הרבה זמן ביחד. הוא עבד שישה ימים בשבוע, וביום ראשון היה מותש. אני בטוח שהיה מאושר לשחק אתי כדורגל כל יום אילו יכול, אבל אלה היו חייו.הוא היה דמות מרוחקת, ואב נהדר. מובן שאני לא כל כך מרוחק מהבן שלי ובמובנים רבים אנחנו חברים. אבל אני גם רוצה יחסים אב-בן מסורתיים אתו. אני רוצה להיות מסוגל להגיד לו: 'ראיתי יותר דברים ממך, אני יודע קצת יותר ממך על העולם, ואם אתה חכם, תקשיב לעצתי'".
[שאלה:] מהם, בעצם, ההבדלים בין נשים וגברים?
"אני חושב שעדיין יש הבדלים עצומים. אני חושב שהחברה לא נותנת לגברים להיות הורים טובים. לגברים יש הרבה עדינות כלפי הילדים שלהם ואהבה רבה כשל נשים. ולא ניתנת להם ההזדמנות לבטא אותה. אבות, אפילו עכשיו, יכולים להיות דמויות די מרוחקות. יש דגש גברי על להיות בשליטה, על לא לבכות, על לא להראות את הרגשות שלך. ואני מסכים עם זה. אני לא הייתי רוצה לפרוץ בבכי כל הזמן. לא הייתי רוצה להביע את רגשותי כל הזמן. יש זמנים שבהם צריך להיות גבר, להיות חזק בשביל אחרים, לא לבכות, לתפוס שליטה, לפתור בעיות, להיות המגן הגדול. אני חושב שיש הרבה מזה בתוכי."
[שאלה:] זה גורם לך לתחושת עליונות על נשים?
"לא. זה אולי גורם לי להרגיש קנאה - לחשוב שהלוואי לא הייתי צריך לנהוג ככה. אף שהייתי הרוס ממותם של הורי, לא עלה בדעתי לבכות בלוויות שלהם. ... אני בוכה לפעמים ... אז לא שזה לא קורה, אבל אני חושב שגבר זקוק למידה של שליטה עצמית. נאמר הרבה על כך שגברים צריכים לנסות להיות חזקים עבור אחרים, ולהגן עליהם. אני לא מתכוון להגנה פיסית, אלא גם רגשית. אז לא שלעולם לא אבטא את רגשותי, אבל אני מרגיש שזה לא עוזר לאיש אם כל מה שאעשה זה לבטא את רגשותי. יש בזה משהו לא בריא." ...
הבאה ועריכה גדעון ברוידא.
