על מנהיגות
ואבהות - לקראת איזון חדש בחיים
מאת
אמיר דרור
עצירה פתאומית באמצע החיים
מניבה הסתכלות חדשה שמעוררת מחשבות על הקשר שיש לנו,
האבות, עם הילדים שלנו. שאלות מפתיעות באמצע מסע הקריירה,
עם השלכות לשיחה חדשה בזוגיות, ומחשבה האם עלינו להמשיך
באותה דרך של עבודה – משפחה, מאתגרת את אורח החיים של מנהל
כפי שהכרנו בבית שגדלנו.
התיישבתי לי מרוצה בלובי של המלון הכפרי והזמנתי את עצמי
לכוס יין מקומי, כך פתח ירון את פגישתנו השבועית, והמשיך,
יום שישי אחר הצהריים, אי שם ברמת איזניביט בתורכיה, נחים
אחרי ולקראת כמה אתגרים. שקט, כל המלון לרשותנו, ממש
חגיגה.
בזכות עבודה קשה של כל אנשי השיווק והמכירות של החברה
חצינו את היעדים שהנהלת החברה הציבה וזכינו בצ'ופר. יש לי
ממה להיות מרוצה. מה עוד שהמסע הזה מכין אותנו לאתגרים
חדשים. "דרך ארוכה בזמן קצר", סכם ירון, "זה הכל עניין של
אמונה".
למדתי להכיר את ירון, שאפתן, משקיען, לא חוסך מעצמו מאמץ.
בן 35, מנכ"ל של חברה מובילה בתחומה. אוהב וחי את ההצלחה
שלו, כזה הוא ירון.
כמו שאני לוגם לי מהיין . . . הוא ממשיך, אני קולט שיחה
שקטה של שני אנשי מכירות שיושבים על כוס בירה. הם לא
השגיחו בי ואני לא הסבתי ראש, לא לקטוע את פרטיות שיחתם.
"אני, הגדול מכולם" שמעתי את אחד מהם, "אני, התותח, בא
הביתה ויואב שלי לא שם עלי. שום משמעת, שום כבוד, ממש
מוציא אותי מדעתי. מה ? יש בו רוע ?"
"תגיד, אתה שומע את עצמך ?" עונה לו חברו, "מה אתה חושב
שהוא חייל בצוות שלך ? מה הוא לקוח שסגרת איתו עסקה שנתית
והוא חייב לך משהו ?"
לא הייתי צריך וגם לא יכולתי לשמוע יותר מזה, הרגשתי כזאת
עוצמה של דפיקות לב . . . אין לך מושג. ברגע אחד השתלט עלי
פחד טוטלי. מזל שהיתה לידי כוס יין. שתיתי אותה כמו
לימונדה קרה ביום של חמסין, ומייד ביקשתי שנייה.
כבר לא יכולתי להקשיב לשיחה של השניים, הייתי עסוק בחגי. (
הבן שלי ), נזכרתי בנדר שנדרתי בערב שראינו בבדיקת האולטרא
סאונד שיש לנו בן.
נשבעתי להיות לו חבר, לא לגדל אותו איך שאבא שלי גידל
אותי, רחוק, עסוק, לעולם לא פנוי. הנה אני כאן, 11 שנים
אחרי, מגלה שיום יום אני מפר את השבועה.
תראה, הוא מסביר, אנחנו מקפידים על חופשה שנתית, לא כמו
בזמנים שאני הייתי ילד. מטיילים בסופי שבוע, מדי פעם צימר
בצפון, אבל ביניהם . . ביום יום, ערב, בוקר, צהריים, ארוחת
10 . . למה תמיד וורד מכינה לו סנדוויצ'ים מוקפדים ? היכן
אני ?
חשתי את ירון מאוכזב, כועס על עצמו, מפוחד. מתעורר, קולט
את מציאות חייו ומבוהל, רוצה לשאוג. הרגשתי אותו צועק,
ובוכה, שואל ומאשים . . הכל מעורבב.
לרגע הייתי משותק. הוא המשיך, רציתי לעזוב הכל ולרוץ לחגי,
לחבק אותו חזק, לשבת יחד, לפתוח דף חדש, בלי להסביר, בלי
לדבר, להוכיח לו שאנחנו יכולים להיות חברים קרובים.
כוס יין נוספת ואני נזכר בתחנות שעברתי ב 10 השנים
האחרונות. סיום תואר ראשון, תחילת תוכנית ההכשרה בבנק. מהר
מאד הבנתי ששם לא אזכה לקידום בקצב שלי, ומייד יצרתי את
התחנה הבאה – כלכלן ב . . .
תמיד ידעתי שיש בי יכולת אנליטית חדה וחשיבה עסקית מהירה,
המנכ"ל היה מזמן אותי לכל דיון, ושם היה לי ברור שלכסא שלו
אני מכוון. קדנציה אחת של מנהל שיווק ומשם למנכלות. כך
אמרתי לעצמי וכך היה. מסלול מהיר, באמת מהיר.
היה לי זמן לחגי בדרך הזאת ? בטח ! כשלא עבדתי. מתי לא
היתה עבודה ? כאילו הפסקתי לחשוב בשבת ? וקשרים חברתיים,
זה לא חלק מהעבודה ?
כל המחשבות הללו טסו בראשי כמו טילים מונחים, כאילו
הנתיבים שלהם כבר סומנו ורק צריך היה לשחרר ניצרה, הם היו
שם דרוכים וממתינים. פתאום נזכרתי שאני כאן, במסע, כדי
להציג את היעדים החדשים, הייתי חייב להתעשת מייד כדי לנהל
את המשך הערב. באותו רגע, בלי שהיות מיותרות, אספתי את
עצמי מהבר ועליתי לחדר.
בדרך נזכרתי בשני זוגות אופני ההרים שקניתי. כמה פעמים יצא
לנו לרכב ? והמנוי לכדורסל ? כסף טוב שילמתי וחגי כבר לא
בעניין. עכשיו הוא בקפוארה. כמה זמן זה יחזיק ?
הרגשתי שדמעה ענקית הולכת וחונקת אותי. רציתי לבכות ולא
יכולתי, משהו חסם אותי. ככה זה אצלנו במשפחה, לא בוכים.
נזכרתי באימי בהלוויה של סבא.
לא בוכים, עובדים.
נזכרתי בטפיחת השכם של היו"ר אחרי המצגת שנתתי במועצת
המנהלים האחרונה: "תוצאות מצוינות ! תמשיך ככה". עם תוצאות
אני יודע לחזור הביתה, לשתף את ורד ולדעת שעוד שנתיים כאלה
ואנחנו עוברים לבית שהיא כל הזמן חולמת עליו.
הפעם שמעתי את ירון עייף משהו, צמא למשהו שהוא עצמו מתקשה
להגדיר.
"המשחק הגדול" השעשועון שהמצאתי להצגת היעדים החדשים היה
בשבילי תזכורת כמה מהר העבודה שואבת אותי ומוציאה ממני את
המיטב שבי. כולם מולי, הכל בצחוק, הובלתי ערב של כיף.
מוכיח לכולם איך מאמץ והנאה יכולים להשתלב.
אתה יודע, הוא הישיר את מבטו עלי, פתאום אני תופס שאני
יכול לקחת אנשים לירח, ופעם ראשונה שזה מפחיד אותי . . .
אולי גם את עצמי אני גם לוקח ל . . . לשם אני רוצה להגיע ?
הרגשתי איך משהו בירון מוביל אותנו לתחנה. עצרנו.
אחרי שקט ארוך, ומבט מהורהר חזר ירון לשיחה. יש לי הרגלי
חיים של מצליחן. ההצלחה שלי עושה טוב לכולנו אבל משהו כאן
מסריח. אני אומר לך משהו כאן מסריח !
אני שומע אותך כועס ? שאלתי
בעצם . . . כן . . . עכשיו אני מרגיש . . . גם כעס.
תראה, אני רגיל לתדלק, וחגי רגיל לתדלוק. ופתאום אני קולט
שהוא לא רואה אותי שם. הוא רק בעניין של התדלוק.
האומץ להישיר מבט ולראות את החוויה שלך, הוא כל כך יקר, אם
זה יכול לקרות כאן, אמרתי לירון, זה גם יכול לקרות עם חגי.
טוב שאתה אופטימי, כי אני עדיין לא רואה איך זה קורה.
מה אתה כן רואה ? הקשיתי
זה ברור לי שהמשפחה שלנו מתנהלת קודם כל כיחידת תפעול
כלכלית. היום, אחרי שהוכחתי שאני יכול "לספק את הסחורה",
ועכשיו שהילדים עדיין רכים זה הזמן לחשוב על שינוי
פרדיגמה.
מה שהייתי רוצה לראות זה את ורד ואותי מחוללים שינוי, לא
יודע עדיין להגדיר אותו, ואני מתחיל להבין שהשאלה שלי כרגע
היא איך להביא את השיחה הזאת.
הרגשתי איך הבשילה ועלתה על השולחן שאלה חדשה.
לא סתם התיישבת לך על הבאר באותו יום שישי, וזה לא היה
מקרה שהקשבת לשיחה הזאת, נראה לי שלא בקלות תיתן להזדמנות
הזאת לחמוק מבין אצבעותיך.
אנחנו כאן כדי לאפשר לשיחה הזאת לעלות ולהמשיך לחיות,
לנשום ולהבשיל לאט לאט.
פתרונות לא יופיעו מהר. לא משנים סדרי חיים בבת אחת, שאלות
נוספות יעלו ותשובות חדשות יופיעו מתוך הישארות במקומות
רגשיים טעונים. מתוך המודעות יצמח חופש בחירה חדש. אני
חושב שהבאת את עצמך לשיעור הראשון בשינוי הפרדיגמה.
נפרדנו בשקט.
אודות הכותב:
אמיר דרור, יועץ ארגוני ומאמן קריירה. מלווה תהליכי שינוי
והעצמה אישיים. גם בארגונים. מפתח הסדנה "להדליק אור
בעבודה"
http://www.amirdror.com
מקור המאמר:
http://www.articles.co.il
