אין כמו הבית והבית

w w w . h a a r e t z . c o . i l
12/08/2004
אין כמו הבית והבית
שני הורים במשרה מלאה הוא המעט שהורים גרושים יכולים להעניק לילדיהם - ולעצמם

מאת נרי ליבנה

איורים: מיכל בוננו

לפני כמה שנים החליטה חברה אחת שלי שהתגרשה באותה תקופה ושקלה בחיוב רעיון "חזקה משותפת" שלה ושל גרושה לעתיד על ילדיהם, לראיין
את ילדי, שהוריהם היו מחלוצי ההסדר הזה בארצנו, אודות חוויותיהם ארוכות השנים כילדים שמוחזקים בשותף. "איך היה לגדול בשני בתים חצי-חצי?" סיפרה לי ששאלה אותם. "היה סבבה", אמר אחד מהם, "היו לי שני הורים במשרה מלאה ושני בתים ושני מחשבים ושתי טלוויזיות ושני ימי הולדת, הכל היה לי כפול". "היה מעייף", הוסיף אחיו התאום, "לפעמים הייתי מתבלבל בסדר הימים ובכל פעם הייתי שוכח משהו בבית אחר".

כשהם היו קטנים, הייתי שומעת אותם מנהלים שיחות טלפון עם החברים, רובם ילדים להורים גרושים גם הם, לא מעטים מהם בסידור של חזקה משותפת. כל ניסיון לקבוע פגישה היה מתחיל בשאלה כגון: "ביום שני אני בבית של אמא שלי, אצל מי אתה תהיה, אצל אבא שלך או אצל אמא שלך?" פעם שאלתי את אחד מהם, אז תלמיד כיתה ב', אצל איזה מההורים שלו נמצא החבר שאותו יילך לבקר למחרת. "הם עדיין ביחד", השיב הילד ביובש.

מדי פעם גם היתה מייסרת אותי המחשבה שאולי מרוב בתים, "הבית של אמא" ו"הבית של אבא", אין לילדי שום מקום שהם קוראים לו סתם "בית".
אחר כך כשהם גדלו גיליתי שבאמת יש להם שני מקומות שאליהם הם מתכוונים כשהם אומרים שהם באים הביתה. חברתי רותי סיפרה לי
שהתחושה הזאת של שני בתים שווים בחשיבותם נמשכת אצל בנה גם לאחר שהתגייס לצבא. "כשהאחים הקטנים שלו נמצאים בשבת אצלי הוא
מביא את הכביסה המלוכלכת אלי", הסבירה, "וכשהם אצל אבא שלהם הוא מביא את הכביסה אליו".

במשך שנים היו השבתות שלי מחולקות ל"שבת-ילדים" ו"שבת-בלי", ובהתאמה ככל האפשר היו מסודרות גם השבתות של חברי וחברותי הגרושים. שבתות-ילדים אצל כולנו איפשרו ארוחות מרובות ילדים והתגברות משותפת על השעמום שבצורך לבדר ילדים, ואילו שבתות-בלי היו הבסיס שבלעדיו לא היה מתאפשר הניסיון, הפתטי במקצת, לנהל מה שנקרא "חיים פרטיים" או "זוגיות". זאת מטבעה היתה אפשרית רק בין שני בני זוג שלוחות ה"עם" ו"בלי" שלהם תואמים, עניין שהצריך כמובן תיאום מראש עם בני זוג לשעבר שגם להם היה חוג של אנשים ובני זוג משלהם שעימם היה להם צורך לתאם את השבתות וחצאי השבוע שלהם וכן הלאה. מדובר בסופו של דבר במספר עצום של אנשים ששאלת הפתיחה שלהם כשהם פוגשים מישהו חדש היא "אז מה קורה בשבת הקרובה, את /ה עם או בלי?", וכל תזוזה של אחד מהם מלוח הימים המשותף עלולה, כמו משק כנפי פרפר, לייצר כאוס שיסחוף גדודים של בתים חד-הוריים בשני אזורי חיוג לפחות.

הרעיון שהאב הוא הורה הוא אוונגרדי

לפני שבוע או משהו התקשרה אלי תחקירנית מתוכנית טלוויזיה כדי להזמין אותי להסביר בתוכנית, "מנקודת ראות פמיניסטית", מדוע אין למסור ילדים שגילם פחות משש לידי אביהם, אפילו לא במסגרת של "חזקה משותפת". אמרתי לה שוודאי שלא אבוא משום שדווקא מנקודת מבט פמיניסטית, אני חושבת בדיוק ההיפך. יש צביעות גדולה, הסברתי לה, בצורך להמציא רציונליזציות פסבדו-פמיניסטיות כדי להצדיק אינטרסים כלכליים פשוטים, וסיפרתי עד כמה התפלאתי גם אני כשכל מיני דמויות הנודעות בפמיניסטיותן יעצו לי, ולא פעם אחת, כשילדי היו קטנים, לחדול מהשטות הזאת של חזקה משותפת ולהעדיף את ההסדר הידוע בפי העם כ"פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה" - הסדר שיתרונו המרכזי הוא בכך שהאב, שמכונה באותם הסדרי גירושים בתואר "צד א'", מחויב לשלם מדי חודש בחודשו מזונות למי שמכונה שם "להלן צד ב'", כלומר האם.

באותו ערב הופיעה באותה תוכנית בטלוויזיה עורכת דין בעלת עמדות פוסט - או פרה - פמיניסטיות רכות, שמתמחה בדיני גירושים. היא הסבירה שם מדוע, ומנקודת מוצא פמיניסטית, אין להפקיד את הילדים בידי אביהם, שכן שוויון בחובות ובגידול הילדים לא יכול להתחיל רק בגירושים - לדבריה חלוקת הנטל בין שני ההורים איננה שוויונית ואמהות, בהכללה, נוטות לקחת על עצמן באופן משמעותי חלק גדול בהרבה בגידול הילדים. כמו כן נרמז שם שהמניעים הנפוצים לרצונם של האבות לקבל את הילדים לחזקתם הם הרצון להשתחרר מתשלום מזונות או הרצון לנקום באם. הרעיון שהאב, בדומה לאם, הוא הורה שמעוניין לקחת חלק פעיל בגידולו של הילד, להחליף חיתולים או לעשות לו סירוק-כינים, עדיין נחשב אוונגרדי.

הסטטיסטיקות מאשרות זאת. רק אחוז קטן (פחות מ-10%) מהאבות המתגרשים בארץ מעוניינים בהסדר של חזקה משותפת על הילדים. העובדה הזאת הפתיעה אותי משום שרובם המכריע של האבות הגרושים שאני מכירה מגדלים את ילדיהם לפחות חצי שבוע, ולמיטב ידיעתי הרצון להתחמק מתשלום מזונות לא היה המניע המרכזי או אפילו מניע צדדי ברצונם זה. מדובר באנשים שאוהבים את ילדיהם, שרוצים שההורות תמשיך ותהיה עבורם חלק משמעותי, גם מהבחינה הכמותית, בחייהם. הם לא רוצים רק לקחת את הילד לסרט ולקנות לו מתנות, הם רוצים גם לכסות אותו בלילה, להכין לו תה כשהוא חולה ולהיות הורה מלווה קבוע בטיולי בית הספר.

האבות החדשים הם מתנה לפמיניזם

כל אחד שמע סיפורים על אבות שמאיימים על מי שרוצה להתגרש מהם שיקחו ממנה את הילדים. הרעיון המפלצתי - והמדויק - שעומד מאחורי האיום הזה הוא שהדרך הבטוחה לפגוע באם היא על ידי שלילת זכותה לגדל את ילדיה. קל מאוד להתגונן כנגד איומים כאלה. כשמדובר בילדים שגילם פחות משש, החוק שעומד לצידה של האם מאפשר הפרדה מוחלטת בין האופן שבו היא נתפשת כבת זוג לבין כשירותה כאם. אלא אם כן יצליח בן הזוג לספק לבית המשפט הוכחות נוקבות בדבר אי כשירותה של האשה לשמש כאם לילדיה, יעדיף בית המשפט למסור את
הילדים לחזקתה.

אבל אותה הגנה איננה עומדת לאבות, גם לא לכאלה שהם "אבות חדשים", שהיום שבו הפכו לאבות הוא היום המאושר בחייהם וגידול ילדים הוא העיסוק והתחביב העיקרי שלהם, עד כדי כך שיש ביניהם כאלה שמוכנים להפוך את ההורות לקריירה ואף להמיר את הקריירה במפעלות ההיי-טק בניהול משפחתון בביתם ולהתמחות בציור בצבעי אצבעות, הכל כדי לא להתנתק מילדיהם.אותם אבות מצטיינים יודעים שללא שום קשר לכישוריהם ולדבקותם המוכחת בהורות, והיה אם יתגרשו גדול הסיכוי שיאבדו את חזקתם על הילדים. יש האומרים שזאת הסיבה לכך שאצל זוגות שבהם שני בני הזוג מסוגלים לפתח עצמאות כלכלית, היוזמה למרבית הגירושים באה מצידן של הנשים. גברים חוששים שאם יתגרשו יאבדו את ילדיהם.גם מהבחינה הזאת הסידור הטוב ביותר שיכולים אותם אבות לשאוף לו הוא הסידור של "חזקה משותפת", כלומר חלוקת האחריות וזמן השהייה בין שני ההורים בצורה שווה ככל האפשר. לכאורה, כל פמיניסטית אמורה לעודד סידור כזה. הסידור הזה הרי יאפשר לה ימים חופשיים שתוכל לפתח בהם קריירה שתאפשר לה ביטוי אישי ופרנסה, ובעיקר חלוקה הוגנת של עול ההורות. כידוע, הטענה בדבר אי השוויון בלקיחת האחריות לגידול הילדים וניהול הבית היא גם בסיס לטענה בדבר אי-שוויון
ההזדמנויות להתפתחות אישית וכלכלית בין נשים לגברים. גידול ילדים הוא עניין שאף פעם לא אמור להפריע להתפתחות הקריירה של אבות.

כפמיניסטיות אנחנו אמורות אפוא לעודד את בני זוגנו להפוך במהירות לאבות חדשים. בעלות החושים הנכונים אף יצליחו לברור להן לבני זוג מבין מחזריהן דווקא את אלו שיתגלו כאבות מעולים, ללא קשר לסגולותיהם כמפרנסים. ממילא הכישרון להיות אב טוב נתפש כתכונה סקסית, כפי שמגלה במהירות כל אב גרוש שמביא את ילדיו למקום העבודה ומוקף מיד בהערצה ואהדה מצד כל הנשים הפנויות שבסביבה. חבל שבניגוד לו נתפשות אמהות שמביאות את ילדיהם לעבודה בדרך כלל כיצורים א-מיניים, או ככאלה שאינן יכולות לעבוד טוב כמו גברים ועל כן יש לקפח את שכרן.

זה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע - השקיה וטיפוח של אב חדש. ממילא כשהם עדיין בני זוגנו אנחנו מעודדות אותם לקחת חלק גדול ככל האפשר
בטיפול בילדים, וזו בוודאי אשמתנו בלבד שאנחנו נדהמות לגלות שיש גם דבר כזה הקרוי "אינסטינקט אבהי". ברור שאם רק ניתן להם את ההזדמנות, אם רק נהיה מוכנות לוותר על הבלעדיות, נגלה שהכישרון להורות איננו נחלתן של נשים בלבד.נכון שישנם אבות שאינם מסוגלים להחליף חיתול, ויש להם גם בדרך כלל נשים שלא מאמינות שיש מישהו בעולם, פרט להן, שיכול לטפל בילדיהן. לא להם הכוונה. אבות כאלה לא ירצו ממילא בסידור של חזקה משותפת, עם או בלי קשר לשאלת המזונות. אמהות כאלה, סביר להניח, יראו את ייעודן בגידול ילדים שיש להם סיכוי לא רע להפוך לבוגרים חדורי רגשות
אשם כלפי אמם שהקריבה את חייה למענם. ברור שחזקה משותפת אפשרית רק בין שני הורים שמסוגלים לייצר ביניהם תקשורת טובה, שיש ביניהם הסכמה עקרונית לגבי האופן שבו יש לחנך את הילדים וכמובן גם כאלה שמוכנים להתגורר באותה העיר.

השאלה שנותרת בלתי פתורה היא איך ייתכן שאותם אבות שעד לפני שנייה כיכבו אצלנו על תקן פלא-הורות, אמורים, למן הרגע שאינם בני זוגנו, ומתוך נקודת מבט פמיניסטית דווקא, להיחשד מראש כחסרי אחריות, בעלי נטיות להעדיף את טובתם האישית על פני טובת ילדיהם, או להתחתן במהירות עם היפהפיה הראשונה שתיקרה על דרכם ולהעמיד לה צאצאים חדשים. אני מכירה כמה נשים שמתוך נימוקים מהסוג הזה מונעות מילדיהן את העונג שבפגישות סדירות עם אבותיהם.

"כשהאמא מאושרת, הילדים מאושרים" ושקרים נוספים שסיפרנו לעצמנו

בין הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים אין אחדות דעים בשאלה מה עדיף - חזקה משותפת או חיים בבית אחד עיקרי, בדרך כלל ביתה של האם, עם
הסדרי ביקורים בבית השני. לכל אחד מהסידורים הללו ישנם יתרונות וחסרונות. היתרון העיקרי של הסידור "הקלאסי" הוא היציבות. העובדה שישנו מקום אחד בלבד שלו קורא הילד "בית", שכשהוא נוסע לטיול שנתי ומתגעגע הביתה הוא יודע בדיוק איפה נמצא "הביתה" הזה. היתרון הגדול של החזקה המשותפת לעומת זאת הוא בכך שיש לילד שני הורים, לרוב שני הורים מודעים להורותם עוד יותר מהורים הנשואים זה לזה - הורים שהעובדה שיש להם ימים שלמים שבהם הם פטורים מלהיות הורים בתפקיד מאפשרת להם להקדיש את עצמם לילדיהם באותם ימים שבהם הם כן בתפקיד.

מאז שהוכרז אצלנו על הסידור של חזקה משותפת הייתי שומעת אנחות קנאה מצד חברותי הנשואות. להן כידוע לא היו כלל שבתות בלי ילדים, שלא לדבר על לילות באמצע השבוע. לא טרחתי אפילו להצביע עבורן על צדו השני של המטבע - עד כמה קשה ובודד לבלות ימים שלמים במחיצת ילדים בלי שיהיה מבוגר בסביבה שאפשר יהיה להאשימו בכך, וכמה היה קשה עוד יותר להישאר בלעדיהם.
רגש האשם, תחושת היסוד שמלווה כל אם יהודיה, נולד אצלנו לפחות שלוש פעמים: בפעם הראשונה כשאת נולדת, בפעם השנייה כשאת יולדת ובפעם השלישית כשאת מתגרשת, משום שאלא אם מדובר במקרים קיצוניים, עדיפה לילדים המובנות-מאליה של שני הורים הנשואים זה לזה ומתגוררים בבית אחד. השאלה עד כמה מצליחים הוריהם לממש את עצמם בחיי הזוגיות איננה מעניינם של הילדים. הבחירה בפרידה באה בדרך כלל כדי לענות על צורכיהם של ההורים ולא על צורכיהם של הילדים, והבחירה בגירושים מפנה שלא לטובתם את תשומת לבם של הילדים לחייהם הפרטיים של הוריהם.

כדי להרגיע קצת את רגשות האשם שלנו אנחנו יכולים לספר לעצמנו שקרים כגון "כשהאמא מאושרת, הילדים מאושרים", אלא שהמציאות מספקת בשפע הוכחות הפוכות דווקא. הצורך שלנו לפתח לעצמנו חיים כרצוננו בא לעתים קרובות על חשבון הילדים. נכון שהורות היא גם עניין של איכות, אבל בגידול ילדים, כמות, או "נוכחות הורית" כפי שמכנים אותה הפסיכולוגים, הופכת גם לאיכות. כדי להסכים לסידור של חזקה משותפת צריך לפיכך אומץ, בעיקר האומץ להודות שלפעמים החיים יכולים להיות נעימים גם ללא הילדים שלך. צריך גם להשלים עם המחשבה שאף אחד מאתנו, וגם לא אף אחת, נולדו הורים מושלמים.

הצורך להיות הורה לא מוכרח לבוא על חשבון הצורך בזוגיות חדשה

בפעם הראשונה שהלכו ילדי לבלות את כל סוף השבוע אצל אביהם לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. נדמה לי שפשוט ישנתי שלושה ימים רצוף. אחר כך למדתי ליהנות מהעניין, אבל גם אז התחוור לא אחת שהחופש שמאפשרת החזקה המשותפת יכול להלך אימים ולעורר תחושה של ריקנות. עכשיו, שהלכו הילדים מהבית, במה אנחנו אמורים למלא את זמננו? מאיפה נמצא לנו עכשיו מישהו לאהוב? מה בכלל אנחנו שוות בלי הילדים שלנו?

שנים הערצתי את אימהותה של חברתי דליה, שהעדיפה, מתוך מה שנראה כמו אמונה מוצקה בדרישות שמעמידה טובת ילדיה, להקדיש את רוב זמנה לאחר גירושיה לגידול הילדים. הגרוש שלה, כך היתה אומרת, מנהל חיים אישיים סוערים ותפקידה כאמם של הילדים הוא להוות עבורם אי של
יציבות ושקט. מכיוון שטענה שממילא איננה יכולה להיות גם אם וגם מאהבת באותו זמן, וכדי שלא ליצור בלבול אצל ילדיה, נמנעה כמובן מלהביא גברים לביתה. כך, מופזת באור של הקרבה נזירית, מילאה את לבבות כולנו בתחושת נחיתות מובנת, עד שיום אחד פגשה את מי שמכהן עד היום על תקן אהבת חייה. תוך יום, ובדיוק מתוך אותה אמונה שאיננה יכולה להיות גם אהובה וגם אם באותו זמן, הודיעה לילדיה שמעתה הם עוברים להתגורר אצל אביהם.

בדיוק כדי לאפשר את שני אופני החיים האלה באותו זמן, הומצאה החזקה המשותפת. הורים שיש להם סידור כזה יכולים להפריד את האופן שבו הם
הורים לילדיהם מהצורך שלהם למצוא לעצמם זוגיות חדשה. מצד ההורים, היכולת להפריד את הקנאות, הפגיעות והכעסים המלווים את הזוגיות שהתפרקה מההורות היא הפטנט להצלחת החזקה המשותפת. אבל מה מרגישים הילדים באותו זמן, כשהם עוברים פעמיים בשבוע לפחות מבית לבית, מתלבטים לאיזה מן הבתים ראוי להזמין את חבריהם ואצל מי מהוריהם כדאי להם לחגוג את חגיגת היומולדת?

פעם, זמן קצר לאחר שנפרדנו, תפס אותי לשיחה בגן הילדים אחד מהאבות. המראה הזה של בני העובר מבית לבית כשתיקו על כתפיו מעציב אותו מאוד, כך אמר. דבריו שברו את לבי. אחרי שנה עזב אותו אב, בהתראה של כמה שעות, את אשתו וילדיו ועבר להתגורר בחו"ל. כך לפחות נמנע ממנו המראה העצוב כל כך של ילדיו המגיעים אליו לביקור. משהו ממה שעובר על ילדי אני חשה על בשרי מאז שהתחלתי בעצמי לחלק את חיי בין שני בתים ואפילו שתי ערים. מצד אחד, הכל סבבה - יש לי שני שולחנות כתיבה, שני מייבשי שיער ואפילו שני מטענים לפלאפון. יש לי חברים כאן וגם חברים שם. מצד שני - זה מעייף ודורש ארגון. לפעמים נדמה לי שאת רוב הזמן אני מבזבזת על מעברים והסתגלות. אבל האלטרנטיווה מפחידה יותר.