במדינת ישראל קיימת חזקה, יוצאת דופן מסוגה בעולם המערבי, המכונה "חזקת הגיל הרך". על פי חוק משנת 1962, במקרה גירושין ימסר ילד שגילו פחות משש שנים להחזקת האם. סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע, כי בהיעדר הסכמה בין ההורים רשאי בית המשפט לפסוק בעניין הילד לפי טובת הילד, "ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".
בכך מנע המחוקק הישראלי מבית המשפט לדון בטובת הילד במהותה, ורק במקרים של בעיות קשות אצל האם נבחנת האפשרות למסור את האחריות לילד לידי האב. מלבד קביעה שרירותית זו, החוק הישראלי דל בהתייחסות למצבי גירושין. הוא אינו מכיר כלל במושגים בסיסיים כמו "משמורת" ו"הסדרי ראייה", הוא אינו מכיר באפשרות של "משמורת משותפת" ואין בו כל אמירה נורמטיבית על הצורך של הילד בקשר קרוב עם שני הוריו.
בכך יש מושם הפרה ברורה של סעיפי האמנה העוסקים באחריות המדינה לילד, לפיהם על המדינה לכבד ולתמוך בהורים האחראים לילדים ולגידולם, ולהתחשב בראש וראשונה בטובת הילד. כמו כן יש בחוק הישראלי הפרה של סעיפי האמנה העוסקים בזכות הילד למשפחה, אשר קובעים כי אסור להפריד ילד מהוריו אלא אם הדבר הוא לטובתו, וכי אם ההורים חיים בנפרד, לילד יש זכות לראות את שני הוריו לעתים קרובות מספיק כדי לשמור על קשר אישי. יש צורך לחוקק בישראל רפורמה מקיפה בכל הקשור לגירושין ולטובת הילדים וזכויותיהם בעת גירושין, והמדינה אכן עוסקת כבר זמן רב בדיונים על רפורמה זו. ואולם צעד ראשון ודחוף מאין כמוהו היה צריך להיות ביטול חזקת הגיל הרך, המהווה כתם שחור של אי צדק ואי שוויון בחוק הישראלי.
החוק הישראלי שונה מהותית מחוקי מרבית המדינות, באשר הוא מטיל את האחריות הכלכלית לילד על האב בלבד. מדובר באנומליה חוקתית יוצאת דופן, באשר החוק לכאורה קובע כי המזונות יתחלקו בין שני ההורים לפי יכולתם הכלכלית, ואולם הוא מוציא מכלל תחולתו יהודים, נוצרים ומוסלמים, שעליהם חלים החוקים הדתיים המיוחדים להם. על פי חוקים אלה, שאינם חלק רשמי מהחוק הישראלי, הגבר צריך לפרנס את ילדיו בכל מקרה, גם אם מצבו הכלכלי נחות משל האשה. בכך יש הפרה של חובת המדינה להבטיח תשלום מזונות לילדים בצורה הוגנת וסבירה.
