ביום רביעי לפני שבועיים,
בשעה חמש אחר הצהריים, נכנס ד' לביתו בצפת. זה היה יום עבודה קצר
מהרגיל.באותו יום חזר הביתה מוקדם יחסית, לדבריו,כדי לעזור לאשתו
ולשניים מחמשת ילדיהם להתארגן לקראת טיסת לילה לארצות הברית. במקום
זאת מצא, לתדהמתו הרבה, את הבית ריק.
האשה וחמשת הילדים הקטנים
נעלמו. גם המזוודות לא היו שם. על השידה בסלון מצא ד' מכתב. "לא
היתה לי ברירה, הייתי חייבת לצאת מפה עם הילדים", התנצלה אשתו.
למכתב היא צירפה פרטים על מסלול הבריחה: טיסה של "בריטיש איירוויס"
בשעה 17:00 מישראל ללונדון, ומשם בטיסת המשך לבוסטון.
"אני מצטערת על השקרים",
ציינה האשה במכתב. בדיעבד התברר שהצליחה להוליך אותו שולל: היא
יצאה עם ילדיה מישראל רק בשעה 11 בלילה, בטיסה לפרנקפורט, ומשם
לבוסטון. "שש שנים היא מתלוננת על החיים כאן אבל אף פעם לא האמנתי
שהיא תברח מפה עם הילדים", אומר ד' בעצב.
ד', יהודי שומר מצוות,
מספר שבתקופה האחרונה היחסים ביניהם לא היו תקינים. "לפני חודשיים
התחלנו טיפול, ניגשנו ליועץ נישואים", הוא מספר. שבועיים אחר כך,
לדבריו, התחזק אצלו החשש שהיא עלולה לברוח עם הילדים. הוא פנה
לעמותת "הורות שווה" וביקש ייעוץ והדרכה. הם הנחו אותו אילו צעדי
מנע עליו לנקוט, אך משום מה לא נהג לפי עצתם. "הייתי בטוח שלי זה
לא יקרה", הוא מסביר.
עכשיו, כשנוכח לדעת
שחששותיו התגשמו, הוא התקשר מיד לעמותת הורות שווה, שם יעצו לו
לגשת לתחנת המשטרה בצפת ולהגיש תלונה על חטיפה. הוא עשה זאת, חזר
הביתה וניסה להירדם, משוכנע שילדיו כבר באוויר, אך באותן שעות
קריטיות שהו אשתו והילדים באולם הנוסעים של נמל התעופה בן גוריון.
המשטרה, שמתלונתו הסיקה שלפניה סכסוך משפחתי, לא ניסתה לעכב את
יציאתם.
למחרת בבוקר ניסה ד' לאתר
את משפחתו בנמל התעופה הית'רו, עדיין בטוח שאשתו טסה ללונדון.
בהית'רו לא איתרו אותם, ורק אז התעשת ובדק במשטרת הגבולות
הישראלית. התברר שהם טסו דרך פרנקפורט.
בני הזוג הכירו לפני
שמונה שנים בצפת. שניהם חוזרים בתשובה שעלו לישראל: הוא מדרום
אפריקה, היא מארצות הברית. "אף פעם לא דיברנו על גירושים,
הוויכוחים שלנו היו בעיקר על שאלת הירידה מן הארץ, הרצון שלה היה
לחזור למשפחה שלה בארצות הברית", מספר ד'. "בשלב מסוים הסכמתי, אבל
הסברתי לה שזה לא פשוט להעביר בית עם חמישה ילדים". בינתיים סיכמו
שהיא תטוס עם שניים מילדיהם לארצות הברית, תשהה שם פרק זמן מסוים,
תחזור לישראל, ואז יחליטו מה הלאה. היא נהגה אחרת.
את הכסף לכרטיסי הטיסה
קיבלה מאמה. ביום שהגיעה לבוסטון התקשרה החמות אל ד' להודיע שהכל
בסדר, "כולם נחתו בשלום". עם אשתו דיבר רק למחרת היום, ומאז
ממשיכים בני הזוג לנהל שיחות נפש טרנס אטלנטיות. "הכוונה שלי עכשיו
להגיע איתה לשלום בית ולהרגיע את המצב, אני לא רוצה לעשות בלגן,
היא סוף סוף מרגישה שמחה, אין עליה לחץ. לכן אני מעדיף שזה יישאר
כך".
ערב ערב הוא ממשיך לנסות
לדבר אל לבה, לשכנע אותה לחזור, אך היא עדיין בשלה. "אני בינתיים
לא מתכוונת לחזור לארץ", הודיעה לו באופן נחרץ. אם יתעקש לתבוע את
החזרת הילדים לישראל, יהיה על ד' להתמודד מול מערכת המשפט
האמריקאית, שרואה את טובת הילד לנגד עיניהם ומתקשה להשתכנע שיש
להחזיר ילדים חטופים לישראל. בחודשים האחרונים קבעו בתי משפט בשלוש
ארצות שונות, לרבות בית משפט במינסוטה, ארצות הברית, תקדימים
בתביעות להחזרת ילדים שנחטפו מישראל. פסקי הדין קובעים שבגלל
העימות עם הפלשתינאים ישראל אינה נחשבת עוד מדינה בטוחה שראוי לגדל
בה ילדים.
מדינה במלחמה
התביעה להחזרת ילדים
חטופים נעשית על פי "חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים)". על האמנה
חתומות
52 מדינות, בהן ישראל. סעיף
12 לאמנה קובע כי על רשויות מדינה לדאוג
להחזיר לאלתר ילד אשר הורחק ממקום מגוריו בארץ אחרת שלא כדין. אבל
סעיף
13 קובע, בין היתר, כי "על אף האמור
בסעיף
12" אין חובה להורות על החזרת הילד אם
הוכח "כי קיים חשש חמור שהחזרתו תחשוף אותו לנזק פיזי או
פסיכולוגי, או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל".
זהו הסעיף שבו נתלו בתי
משפט שונים כדי להימנע מהחזרת ילדים חטופים לישראל. עוזרת פרקליטת
המדינה, עו"ד ג'ויס מוריבר, האחראית על תיקי אמנת האג, אומרת
שהניסוח של סעיף
13 מאפשר לשופטים לתת פרשנויות שונות
לאותו נזק צפוי: "אם הם בוחרים לתת פרשנות מצומצמת לגופו של עניין,
ומתייחסים לנזק פיזי או פסיכולוגי בלתי נסבל, כמשהו שקשור
להתעללויות הורים וכדומה, אזי אין בעיה. הבעיה מתעוררת כשניתנת
פרשנות מורחבת, הקושרת בין נזק פיזי למצב ביטחוני".
התקדים הבולט ביותר,
שפרטיו כבר מהדהדים בבתים רבים של הורים גרושים המגדלים את ילדיהם,
הוא במקרה של ס' מרעננה. בתחילת יוני סירב בית משפט במינסוטה
להורות על החזרת שני ילדיו, שנחטפו מישראל. הנימוק: הסיכון
הביטחוני של חיים בישראל בכלל, ופיגוע שביצע פלשתינאי בכפר סבא
בפרט.
"אף על פי שישראל היתה
תמיד במידה כלשהי מדינה בעימות", נכתב בפסיקה האמריקאית, "ברור
שהאינתיפאדה הסלימה בצורה דרמטית בחודשים האחרונים. בדיון הוצגו
ראיות לאלימות שקרתה באזור. אין חולק על כך שב-16
במארס ירה פלשתינאי חמוש והרג שני אנשים בכפר סבא, הנמצאת במרחק של
פחות משמונה קילומטרים מרעננה".
הדיון שבו הוזכר הפיגוע
בכפר סבא נערך ב-18 במארס. "מאז ה-18
במארס האלימות באזור רק החמירה בהדרגה", נכתב בפסק הדין. אחרי
פירוט של חמישה פיגועי התאבדות נוספים שבוצעו מאז הדיון הקודם ועד
13 באפריל, שבהם נהרגו
47 בני אדם ונפצעו יותר ממאתיים, כתב
השופט: "ההסלמה באלימות עוררה את משרד החוץ לפרסם אזהרות לתיירים,
המודיעות לאמריקאים לא לנסוע לישראל".
את ס' ייצג במינסוטה עו"ד
אדווין פרידמן מתל אביב. פרידמן ניסה להראות שישראל לא נתונה במצב
מלחמה. "הצגתי לשופט עדויות של קצין ביטחון ראשי מעיריית רעננה,
ומכתבים שקיבלתי מהקונסול הישראלי בשיקאגו ומעורך דין אמריקאי שחי
בלוס אנג'לס והיה מעורב בכמה מקרים של חטיפות ילדים מישראל". אביו
של ס', הגר ברעננה ועובד בתל אביב, העיד בבית המשפט שישראל אינה
נמצאת במלחמה: בתי ספר אינם נסגרים, אנשים נוסעים באוטובוסים,
עסקים כרגיל. השופט לא השתכנע.
גם תקדים שהוצג לשופט לא
שכנע אותו. במקרה ההוא, מ-1996, פסק בית
משפט במישיגן שהמצב בישראל אינו מספיק להוות "סיכון חמור", כנדרש
על פי האמנה. "בית המשפט אינו מסכים", פסק השופט ממינסוטה. "קיימים
הבדלים משמעותיים בין האלימות שקרתה כאשר המקרה ההוא הוכרע לבין
האלימות השוררת בישראל היום. שלא כבמקרה הקודם, האלימות התפשטה
לאזורים שבעבר לא הושפעו מהעימות. יותר מזה, סוג האלימות - באמצעות
פיגועי התאבדות · מציב אזרחים, כולל ילדים, הסיכון גבוה בהרבה".
והמסקנה: המצב הנוכחי בישראל מתאים להגדרה "אזור במלחמה".
בשבוע שעבר עירער ס' על
פסק הדין. עו"ד פרידמן אומר, שהפסיקה בעניין ס' פותחת צוהר להצדקת
מקרי חטיפה נוספים. "היום כל אמריקאי שרק ירצה, יכול לחטוף ילדים
מישראל לארצות הברית. פסיקת השופט בהחלט יכולה לשמש תקדים. אנחנו
מקווים שבית המשפט הפדרלי לערעורים יתקן את הטעות".
ממשלת אוסטרליה מזהירה
המאבק המשפטי בארצות
הברית עוד לא הסתיים, וכבר נפתחה חזית חדשה, הפעם באוסטרליה. לפני
חודש פסק בית המשפט לענייני משפחה בסידני, בערכאת ערעור ובהרכב של
שלושה שופטים, כי ישראל היא אזור של מלחמה ולפיכך אין להחזיר אל
אביהם שבישראל שני ילדים שנמצאים בחזקת אמם באוסטרליה.
האב, ש', מוסיקאי המתגורר
בגליל, מספר שבשנת 88' יצא לטיול במזרח, ביקר באוסטרליה, שם הכיר
אשה והתחתן איתה. "התגוררנו בסידני, עסקנו בכל מיני עניינים
'ירוקים', כמו החור באוזן, זיהום אוויר ועוד. חיינו את הרוח,
מיסטיקה, סדנאות, נפש, רצינו להביא רק את הטוב".
לזוג נולדה ילדה, ובשנת
1995, יומיים לפני ליל הסדר, נחתה
המשפחה הקטנה בישראל. "חזרתי בעיקר כדי לבדוק מה אני יכול לעשות
כאן", הוא מספר. "החלום שלי היה להקים מקום שיאגד את בני כל העמים
והדתות. חלמתי על 'גבעת האהבה', מקום שיוכלו להגיע אליו ולעשות רק
טוב. הכרתי מקום מתאים בישראל, בין ראש פינה לצפת. זאת היתה חורשה
ירוקה, שבמרכזה עמד בית אבן. בכל תקופת הגולה התאמנתי לקראת גבעת
האהבה. החלום שלי היה ליצור מציאות אחרת".
אשתו נרתמה למימוש החלום.
אמנם לא בגבעת האהבה, אך במקום אחר בגליל פתחו בני הזוג בית הארחה,
שבו גם מגדל ש' בעלי חיים וגינות אורגניות. בשנת 79' נולד להם בן,
בלידה טבעית באמבטיה, אבל בתוך כמה חודשים הידרדרו היחסים בין בני
הזוג עד שהחליטו להתגרש.
גם אחרי הגירושים המשיכו
לחיות יחד בבית ההארחה. "היא ידעה שחשוב לי שנגדל את הילדים ביחד
ובסך הכל היה לנו טוב כאן. חברים משותפים, עיסוקים זהים ובעיקר
הילדים". לפני כשנה וחצי תיכננו בני הזוג לנסוע יחד עם הילדים
לביקור באוסטרליה.
בסופו של דבר החליט ש'
להישאר כאן. "הרגשתי, בעיקר בגלל המצב, האינתיפאדה וכל הבלגן,
שאסור לי לצאת מהארץ. סיכמתי עם גרושתי שהיא תיסע עם הילדים
לחודשיים ותחזור. היתה בינינו הבנה עמוקה. היא אשה נאורה, מפותחת,
מבינה עניין בחיים. לא העליתי בדעתי שהיא מתכננת לחטוף את הילדים.
היא הרי מעורה בכל כך הרבה תחומים - טיפולים, סדנאות, חברים,
חברות, הלהקה. לא האמנתי שהיא לא תחזיר את הילדים".
ב-3 בדצמבר
2000 ליווה ש' את ילדיו לשדה התעופה. במשך כל תקופת החופשה
שוחח עם גרושתו ועם הילדים בטלפון מדי יום. כאשר עברו החודשיים
המתוכננים, הוא מספר, ביקשה האשה להישאר עוד. "נזכרתי בטיול שלי,
ידעתי כמה קשה לחזור לארץ, ולכן הסכמתי שהם יישארו שם חודש נוסף.
אפילו דאגתי שיהיה להם שם הכל ולא יחסר דבר".
בינתיים התחתן ש' בשנית.
כאשר עברו שבעה חודשים מאז נפרד מילדיו הבין שגרושתו לא מתכוונת
לחזור איתם. "ניגשתי לחבר בצפת, שמואל טריאסטר, עורך דין אוסטרלי
שחי בישראל, שאותו הכרתי באוסטרליה. הוא מיד האיר את עיני והבהיר
לי שעל פי סעיף
12 לאמנת האג, אם תוך
12 חודש מיום החטיפה אני לא מגיש תביעה,
לא אוכל לעשות דבר".
בדצמבר
2001 נפתח הדיון בתביעתו בבית משפט לענייני משפחה בסידני.
פסיקת השופט על פי אמנת האג היתה: הילדים חייבים לחזור לישראל.
בעקבות הפסיקה, מספר ש', ביקשה גרושתו להגיע להסדר. "היא רצתה
שהילדים ישהו אצלי רק בחופשות הקיץ. בשום אופן לא הסכמתי. מה שכן,
נתתי לה לבחור: או שהיא תחזור לארץ ונסתדר, או שהילדים יחיו שנתיים
אצלי, שנתיים איתה". עוד הם דנים ביניהם, התברר לו שהיא הגישה
ערעור על הפסיקה.
בעת שהתנהלו הדיונים
בערעור הציגה האשה עדויות על המצב הביטחוני המידרדר בישראל. באותו
זמן פירסם משרד החוץ האוסטרלי אזהרה לאזרחי ארצו על הסכנה לבקר
בישראל: "אוסטרלים צריכים להימנע מכל נסיעה לישראל. אוסטרלים שכבר
נמצאים בישראל צריכים לשקול בזהירות את הצורך שלהם להיות בארץ בזמן
הזה, כשהם לוקחים בחשבון את המצב הביטחוני ואת נסיבותיהם האישיות.
להידרדרות במצב הביטחוני נוסף בימים האחרונים מספר גדול של התקפות
טרוריסטיות נגד מטרות אזרחיות בנתניה, תל אביב, ירושלים וחיפה. כל
מרכזי האוכלוסייה בישראל נתונים עכשיו בסיכון גבוה להתקפת טרור.
בעבר המטרות האופייניות היו אזורים שבהם מתאספים אנשים במספרים
גדולים, כולל בתי מלון, מדרחוב, קניונים, מסעדות, בתי קפה ומקומות
בידור אחרים, אוטובוסים ותחנות אוטובוסים".
השופטים השתכנעו שישראל
היא מקום מסוכן ובחודש מאי השנה קבעו, כי החזרת הילדים לישראל
תצריך את נחיתתם בנמל תעופה בינלאומי )מטרה פוטנציאלית להתקפת
טרור( ואת הסעתם בתחבורה ציבורית )מטרה פוטנציאלית( לבית אביהם
בגליל, הנמצא במתחם שכולל בית הארחה )מטרה פוטנציאלית(. בגלל סכנות
אלו פסקו שופטי הערעור כי הילדים לא יוחזרו לישראל.
הרשות המרכזית של
אוסטרליה הודיעה לפני חודש לפרקליטות הישראלית כי אין בכוונתה
לערער על הפסיקה: לבית המשפט הוצגו כל העובדות הרלוונטיות, והוא
פסק על פיהן. בכל מקרה, כדי לערער על הפסיקה נחוץ היתר מיוחד,
ולדעת היועץ המשפטי של הרשות האוסטרלית, יש רק סיכוי קלוש לקבל את
ההיתר. לפני ש' היתה פתוחה האפשרות לערער בעצמו, בהוצאה של יותר מ-60
אלף דולר, אבל הוא השתכנע שאין לו סיכוי לקבל את ההיתר המיוחד
לערער.
אזרחים רומנים נפגעו
הראשון היה בית משפט
ספרדי, שבינואר השנה קבע שישראל מסוכנת לגדל בה ילדים, ופסק לטובת
אם שחטפה את בתה מישראל. התיק נמצא כעת בערעור. עימות משפטי נוסף
מתנהל עכשיו ברומניה. בתביעה שהגיש אב ישראלי באמצעות עו"ד אבי
ננטל, הוא מבקש להחזיר לישראל את בתו השוהה עם אמה ברומניה.
בהחלטתו כתב השופט, שאמנם החזקת הקטינה על ידי אמה ברומניה ללא
הסכמת האב מהווה עבירה על חוק אמנת האג, אולם בהסתמכו על סעיף
13 ב' לאמנה קבע גם, כי בישראל תהיה
הילדה נתונה לסכנה: "המצב הכללי בישראל הידרדר בהתמדה מאז ספטמבר
2000 ועד היום, עם כישלון המשא ומתן
לשלום בין הממשלה בתל אביב לבין הרשות הפלשתינית", נכתב בפסק הדין.
"האלימות הסלימה במהירות - מיידוי אבנים לירי אוטומטי ומרגמות
ולפיגועי התאבדות עם פצצות ומארבים רצחניים".
בית המשפט הרומני לא
הסתפק בכך, אלא עבר בפסק דינו לניתוח המדיניות הישראלית, וקבע כי
"תוך התעלמות מופגנת מהדאגה הבינלאומית החליט ראש ממשלת ישראל,
אריאל שרון, בתחילת מארס 2002 להורות לצבא הישראלי להמשיך במתקפה
הגדולה ביותר זה עשרות שנים נגד הפלשתינאים. בתגובה על כך,
הפיגועים הרצחניים של הפלשתינאים זרעו טרור בערים הישראליות ופגעו
באזרחים רבים חפים מפשע, ובהם אזרחים רומנים המתגוררים בישראל".
גם בית המשפט הרומני נזקק
לעמדת משרד החוץ של ארצו. בתחילת אפריל, נכתב בפסק הדין, המליץ
משרד החוץ הרומני לאזרחי ארצו לדחות במידת האפשר את נסיעותיהם
לישראל, ולאלה מהם שכבר נמצאים בישראל המליץ לשקול מחדש אם ברצונם
להישאר. "כל עוד מתרחשת בישראל בכל שבוע התקפת טרור שבה נהרגים
חפים מפשע", נקבע בפסק הדין, "החזרת הקטינה לישראל עלולה לחשוף
אותה לסכנה חמורה עד כדי סכנת חיים". בית המשפט דחה מסיבה זאת את
התביעה. על הפסיקה הוגש ערעור.
"פסק הדין שניתן בבית
המשפט הרומני מעליב מאוד", אומר בתגובה עו"ד אלן בייקר, היועץ
המשפטי של משרד החוץ הישראלי. "מדובר בביטויים פוליטיים עוינים.
אנחנו מתכוונים להביע את כעסנו ולציין שנעשתה הפרה בוטה שאינה
בהתאם לנהלים, שכן פסק הדין מבוסס על עובדות לא נכונות".
כיצד מתמודדת מדינת ישראל
עם המצב המשפטי החדש? משרד החוץ הישראלי, שבעצמו הוציא לפני שבועות
אחדים אזהרה לתיירים ישראלים מפני ביקור או המשך שהייה בהודו, לא
ניסה לשכנע משרדי חוץ של מדינות אחרות לחזור בהם מאזהרתם נגד ביקור
בישראל. גם ניסיון ליזום תיקון סעיף
13 ב' באמנה, כדי למנוע את הפרשנות
המרחיבה של שופטים, נדון כנראה לכישלון. "אני מסופק אם ניתן יהיה
להביא לשינוי גורף באמנה, או בדרך הפרשנות ששופטים נותנים לסעיף",
אמר עו"ד בייקר.
התוצאה היא, שישראלים
שנפרדו מבני זוגם חוששים לשלוח את ילדיהם בחופשת הקיץ אל מחוץ
לגבולות המדינה. עו"ד רימונה אלייני, המתמחה בדיני משפחה, אומרת
שבאחרונה פנו אליה בעניין זה חמישה הורים וביקשו את עצתה. "בעיקר
לאור מקרה ס', הורים החיים בנפרד מההורה הביולוגי הנמצא בחו"ל,
חוששים שההורה בחו"ל לא יסכים לשלוח את הילדים חזרה לארץ, מתוך
ידיעה שהפעם יש לו סיכוי לנצח במאבק המשפטי". ההמלצות שנתנה אלייני
להורים אלה: לבקש ערבויות מההורה בחו"ל, או לדרוש ממנו, אם ברצונו
לראות את הילדים, לבוא לבקרם בישראל.
תקדים מסוכן
בשנת
2001 נפתחו בישראל
30 תיקים של חטיפות ילדים מישראל לחו"ל,
והוגשו לישראל
24 תביעות של הורים מחו"ל, המבקשים
להחזיר את ילדיהם החטופים מישראל. עו"ד אדווין פרידמן מייצג גם כמה
הורים כאלה. "ישראל בדרך כלל נוהגת על פי האמנה ומאפשרת החזרת
הילדים", הוא אומר. אם ימשיכו בתי משפט בחו"ל לפסוק על פי התקדימים
שכבר נקבעו בארצות הברית, אוסטרליה ורומניה, יהיה קשה עד בלתי
אפשרי להורים ישראלים לזכות בתביעה להחזרת ילדיהם החטופים לישראל.
"משרד החוץ הישראלי חייב
לפעול כדי למנוע הישנות מקרים דומים", אומר ח"כ אליעזר זנדברג
משינוי, שמנסה לסייע להורים שנפגעו מהפסיקות בחו"ל. "צריך לפעול
בדרך של הסברה ממוקדת, ולהצביע על כך שהילדים בישראל ללא ספק
חשופים פחות לסיכונים מאשר ילדים בערים או במדינות אלימות. מן
הראוי להושיט להורים כל סיוע אפשרי, באמצעות הנציגויות הדיפלומטיות
שלנו ברחבי תבל".
הליכי הטיפול בתביעות על
פי אמנת האג אכן מעמידים את ההורים הישראלים במלכוד. על פי האמנה,
בכל מדינה חתומה נקבעת "רשות מרכזית" לענייני חטיפות ילדים. בישראל
הסמיך היועץ המשפטי לממשלה את המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה
לפעול כ"רשות מרכזית" כזאת. לפני הורה שילדו נחטף פתוחות שתי דרכים
משפטיות. דרך אחת היא להתלונן במשטרה; במקרה כזה, המשטרה פותחת
בחקירה, אך גם מעבירה את פרטי התביעה לטיפולה של "הרשות המרכזית".
ההורה החוטף עובר למעשה
שלוש עבירות פליליות, שהעונש המרבי על אחת מהן שבע שנות מאסר
)הוצאת קטין ממשמורת של הורה או אפוטרופוס בלי הסכמתו(, ועל השתיים
האחרות
20 שנות מאסר כל אחת )חטיפה, והוצאת
קטין בלי אישור משטח המדינה(. למרות חומרת העונשים, המעידים על
חומרת העבירות בעיני המחוקק, הפרקליטות נמנעת בשם "טובת הילד"
מהגשת כתבי אישום נגד הורים שחטפו את ילדיהם, וגם אינה מבקשת את
הסגרתם לישראל.
בפרקליטות זוכרים רק מקרה
אחד שבו הועמדה לדין אשה שהפרה החלטה של בית משפט בריטי להחזיר את
ילדיה לאביהם בישראל. בשנת
93' היא הסדירה לילדים במרמה דרכונים
ישראליים חדשים וברחה איתם מבריטניה. כאשר חזרה כעבור שנה לישראל
היא נעצרה והוגש נגדה כתב אישום על מסירת הודעה כוזבת כדי להוציא
דרכון ועל עיכוב קטין והסתרתו, עבירה שהעונש המרבי עליה שבע שנות
מאסר. בסופו של דבר זוכתה מסעיף זה, הודתה בעבירת הדרכונים ונידונה
בלי הרשעה פלילית לשנת פיקוח על ידי שירות מבחן.
האפשרות השנייה להתלונן
על חטיפת ילד לחו"ל היא לפסוח על ההליך הפלילי ולפנות ישירות אל
הרשות המרכזית. זאת, בתורה, מבקשת מ"הרשות המרכזית" של המדינה
שבשטחה נמצא הילד החטוף, לפעול על פי אמנת האג להחזרתו. ההורה
הישראלי אמור לסמוך על "הרשות המרכזית" באותה ארץ שתייצג אותו
נאמנה בבית המשפט שם. אם ברצונו להיות מיוצג בדיון, עליו לשכור
עורך דין על חשבונו. הורה שנמצא במצוקה כספית רשאי לבקש סיוע משפטי
באותה מדינה, אך זאת רק אם סיוע כזה עומד שם גם לרשות אזרחיה.
הורה מחו"ל, התובע את
החזרת ילדו החטוף מישראל ונמצא במצוקה כלכלית, יכול לבקש כאן סיוע
משפטי, משום שמדינת ישראל מציעה סיוע כזה לאזרחיה. אבל ישראל אינה
מסייעת לאזרחיה לממן לעצמם ייצוג כזה בחו"ל, כאשר הם תובעים את
החזרת ילדם החטוף, גם אם במדינה שבה מוחזק הילד אין אפשרות לקבל
סיוע משפטי. ישראלי חסר אמצעים חייב, אם כן, לסמוך על "הרשות
המרכזית" הישראלית שתפעל למענו.
ראש הרשות המרכזית היא
עו"ד ג'סיקה מוריבר, העומדת בראש המחלקה הבינלאומית בפרקליטות
המדינה. "במקרה ס'", היא אומרת, "שלחנו לבית המשפט מכתב מפורט עם
רשימת פסקי דין מהתקופה האחרונה, שבהם נדחתה הטענה שישראל נמצאת
באזור מלחמה, ונקבע שיש להחזיר את הילדים לישראל". במכתב טוענת
הרשות הישראלית כי על בית המשפט לפרש את סעיף
13 ב' בצורה המצמצמת.
מוריבר מציינת, שבחודש
שעבר שלחה מחלקתה מכתב גם לראש "הרשות המרכזית" בארצות הברית ובו
תיארה את הבעייתיות של פסק הדין וביקשה את עזרתם לקראת הערעור.
המחלקה הבינלאומית במשרד המשפטים, היא אומרת, תנסה להגיע לשיתוף
פעולה עם משרד החוץ, כדי לגבש מדיניות. אחד הצעדים שנשקלים הוא
הפעלת השגרירויות הישראליות ושיתופן במאמץ ההסברתי. "אנחנו בלחץ,
לא ניתן להקל ראש בהחלטת השופט האמריקאי", אומרת מוריבר. "אם
הדברים יגיעו שם לבית משפט העליון, שיפסוק פסיקה דומה, ייווצר
תקדים מסוכן".
לדבריה, ארצות הברית
חייבת להבין, שפסיקות מסוג זה יתנו לגיטימציה לכל המדינות החברות
באמנה, להצדיק חטיפת ילדים ממדינות שיוגדרו מסוכנות. "מזה אנחנו
מפחדים ואת זה הסברנו במכתב, אם זה יהפוך למדיניות זה יעודד חטיפות
וישראל תמצא את עצמה בלי כל יכולת להיעזר באמנת האג". הבעיה היא,
ואת זאת יודעת מוריבר, שבארצות הברית נהוגה הפרדת רשויות, ואין כל
ביטחון שעמדתו של משרד המשפטים האמריקאי, גם אם יאמץ את העמדה
הישראלית, תתקבל בבתי המשפט שם.
