|
להיות הורים,
12.11.2001
כואב
הלב
הורים רבים בישראל, שנפרדו מבני זוגם, נאלצו
בעל כורחם להיפרד גם מילדיהם
גילי למפל
אמהות נפקדות, אבות מנותקים, ילדים מוסתים. תופעה שצועקת את כאבם
של רבים בישראל, שאיבדו את הזכות לממש הורות מלאה, לבסס משפחה, בית
שהוא קן לעוף ממנו ולחזור אליו. המונולוג שלפניכם שייך לירון (השם
המלא שמור במערכת), גרוש בן 50, שרק לפני כשנה התחיל לראות את
ילדתו בת השבע, ובאופן מגומגם ולא סדיר. הילדה קוראת לו בשמו
הפרטי, לא מסוגלת לתייק אותו בחזקת נוכח אחרי שגרת חיים משמעותית
ונטולת התואר "אבא".
ירון חבר ב"עמותה להורות שווה"
והקים שלוש קבוצות תמיכה בת"א ובירושלים, המקיימות מפגשים אחת
לשבועיים, כדי לדבר על החורבן בחיי אבות ואמהות, שנגזר עליהם
להתנתק מילדיהם. "70% מחברי הקבוצה הם נשים, שחלקן שקלו התאבדות או
שהן מכירות נשים שהתאבדו. גברים לעומת זאת הופכים כתוצאה
מהסיטואציה
לאלימים, והשיחות עוזרות להפיג מתחים. זו קבוצת תמיכה נטו, בלי
פסיכולוג או עובד סוציאלי, כי כולנו נפגענו מאנשי מקצוע והחלטנו
לבסס בינינו מחויבות לעזרה הדדית".
כתבתי לה יומן
- איך נקלעת לסיטואציה הקשה הזו?
"חייתי שנים רבות בארה"ב והייתי נשוי שם לפרק זמן קצר, ללא
ילדים. כשבאתי לארץ, זה היה בין היתר כדי להקים משפחה. במשך שנה
עשיתי בליינד-דייטים בטרוף ולא מצאתי את המיועדת. באחד מהדייטים
פגשתי מישהי שאמרה, שהיא חושבת שנהיה צוות טוב לעשות ביחד ילד.
מבחינתה השעון תקתק, ולי היה צורך אובססיבי
להיות אבא. היא הבטיחה לי שתהיה לי נגישות מלאה לילד, וככה נרתמתי
לפרויקט.
"ליוויתי אותה בהריון, עזרתי לה לקנות מה שצריך, להכין את החדר
והילדה נולדה בשעה טובה. חודש וחצי אחרי כן התחילו ויכוחים. היא
דרשה שאחתום על מסמך גירושים, למרות שמעולם לא התחתנו, לטענתה כדי
להסדיר את זכויותיה. סירבתי והתחלנו להיפגש בבית משפט רגיל, כי אז
עוד לא היה בית משפט מיוחד לענייני משפחה".
"בין דיון על גניבת רכב לדיון על ענייני ירושה, דנו בעניין שלנו
בעצלתיים, כאשר לחוק אין שיניים לחייב את האם לאפשר לאב להיות שותף
מלא בהורות. "אחרי שלוש שנים בהן לא ראיתי את בתי, בית המשפט פסק
שאפגש איתה פעמיים בשבוע, בימים קבועים. דרשתי שעובדת סעד תתלווה
אלי, כדי שיהיה מעקב משפטי. המדהים היה, שבשיחות בינינו עובדת הסעד
ניסתה לשכנע אותי, שהילדה לא זקוקה לאב, כדי לגדול באופן תקין
ושעלי למתן את הכעסים שלי. היא הפנתה את הזרקור אלי.
"נפגשתי עם בתי במשך שלושה חודשים, עד שפעם איחרתי להחזיר אותה
ברבע שעה. מאותו יום לא ראיתי אותה עד שמלאו לה שבע. הרמתי ידיים
כי ראיתי שהאמא של הילדה נחושה למנוע מאיתנו להיפגש. היו לי צווים
חתומים מבית משפט, שאני רשאי לפגוש אותה, אבל השוטרים אף פעם לא
הסכימו להתלוות אלי, כי הם טענו שיש להם עניינים יותר חשובים
מסכסוכים בינו לבינה".
- איך בכל זאת הצלחת להבקיע דרך אליה?
"יום אחד החלטתי שאני מתקשר ומנסה לדובב את האם. זה עבד והיא אמרה
שהיא מסכימה שאחדש את הקשר עם הילדה. זה היה בתיאוריה, בפועל
המפגשים הם אחת לשבועיים-שלושה, ונורא קשה ליצור ככה קשר משמעותי.
הילדה לא יודעת איך 'לאכול' אותי. נתתי לה את המספר טלפון שלי
והכתובת בבית ובעבודה".
- על מה בעיקר אתה כואב?
"שלא החזקתי אותה בידיים כשהיא היתה קטנה, שלא ליוויתי אותה בכל
הפעמים הראשונות שהיא עשתה דברים, שלא הפכתי לחלק מעולמה ועכשיו
אני צריך להיות לוליין כדי להתקרב אליה".
- איך החזקת מעמד?
"כתבתי לה יומן מהרגע שהיא נולדה, כדי שיבוא היום והיא תדע מה
הרגשתי כלפיה ושלא נטשתי. הדפסתי את היומן הזה, ואני אתן לה אותו,
כשהיא תתחיל לשאול אותי שאלות. המלצתי להורים אחרים היא לתעד.
רגשות, התלבטויות, לכתוב כל מה שעולה כדי להוציא את המוגלה וגם כדי
להראות לילד, שהחור השחור הזה נפער בלבך ולא
היית נוכח, בעל כורחך".
גם זו התעללות
"העמותה להורות שווה" הוקמה לפני
שנה וחצי ומטרתה לנסות לקדם שינוי חברתי. בעמותה חברים כ-40 איש
שמנסים לגרום לכך שתיעשה חקיקה המונעת התייחסות למינו של ההורה,
מתוך הנחה שלילד זכות לשני הורים באותה מידה, גם אם הם חיים בנפרד.
כמו כן לחוקק איסור על הסתת ילדים, בסעיף התעללות רגשית.
ירון: "ההתעללות עד היום מוגדרת רק
בקטע פיזי - מכות, מניעת מלבוש הולם, הזנה. חסרה גם סנקציה שתחייב
שוטרים לציית להנחיות בית המשפט בנושא הסדרי ביקור. יש היום קשר
שבשתיקה מלמעלה, שמתאכזר לכאב התהומי שלנו. להיות מנותק מילד זה
יותר גרוע ממוות. כשיש מצבה, אפשר לעבד, יש מקום לבקר. לא לראות
ילד, שבעצם גדל כיתום, זו טראומה עם אנלוגיה שואתית. גם בשואה קרעו
הורים מילדיהם. ולפעמים האבסורד הוא שההורה חי במדרכה ממול,
ומוכן לתת הכל כדי לחבק את ילדו ולתת לו נשיקת לילה טוב".
עוד באותו עניין
קישורים
|
