ההלכה אומרת, בתמצית, שהאב, והאב בלבד חייב במזונות של הצרכים ה"הכרחיים" של ילדיו. מעבר לצרכים ההכרחיים, גם האב וגם האם מחוייבים  לתת "צדקה" לילדיהם- וזאת בלא שים לב להכנסת ההורים, למקום מגורי הילד ועוד.

ואם כל זה נראה לי לכם מיושן ולא מתאים לאורח החיים המודרני (גידול ילדים מכח צדקה !?) ראו מה יש לאיש דתי לומר על זאת.

צרכים הכרחיים

המושג "מזונות" והפועל “לזון” דורשים הסבר, כיוון שמשמעותם המשפטית וההלכתית שונה מהמשמעות בשפת יום יום.  בכתובה למשל מתחייב הבעל לרעייתו: ."אנא אזון ואפרנס ואכלכל..(אני אזון אפרנס ואכלכל).

המשמעות ההלכתית של לזון היא סיפוק הצרכים ההכרחיים כוללים מזון, הלבשה, הנעלה, מדור (בדרך כלל הכוונה לשכר דירה או ארנונא), חינוך ובריאות. כיוון שבכל אחד מאלו, ישנן רמות שונות- הרי נקבע בפסיקה שהצרכים ההכרחיים הינם עד לרמת חייו של עני בישראל. אחד מפסקי הדין של השופט המחוזי חיים פורת, קובע צרכים אלו כ-880 ₪ לחודש.

הצרכים ההכרחיים אינם כוללים צעצועים, חוגים, בילויים, שיעורים פרטיים, אופניים, טיולים, בילויים וכדומה.

מהרגע שנוצר החיוב בצרכים ההכרחיים הוא הופך למוחלט, ואינו תלוי ברמת ההכנסה. של המשלם. אם אב מחוייב בצרכים ההכרחיים, הרי ניתן לדרוש אותם ממנו בכל מצב ובכל תנאי, גם אם הוא עני, ללא רכוש, וללא שום הכנסה כלל! החיובי במזונות הכרחיים בא לפני הצורך של אדם לקיים את עצמו.

מצד שני, החיוב בצרכים ההכרחיים אינו תלוי גם בעושרו של האב. גם אם האב עשיר מאוד, לא ניתן להגדיל עקב זאת את החיובי במזונות על פי הצרכים ההכרחיים.

מזונות מדין צדקה

צרכי הילדים שאינם מנויים כצרכים הכרחיים, מוטלים גם על האב וגם על האם, וזאת מכוח דין צדקה. ההלכה מחייבת כל אדם שיש לו לתת צדקה, והילדים קודמים לצדקה בפני אחרים. החיוב בצדקה הוא על פי היכולת, והורה חייב במזונות מדין צדקה רק לאחר שסיפק את צרכי עצמו.

החיוב של האב והם הוא במידה שווה, ובעצם מקביל לסעיף 3א בחוק המזונות בכך שכל אדם מחוייב בצרכי ילדיו על פי הכנסותיו.

החיוב במזונות לפי גיל

חשוב להדגיש כי החיוב במזונות מדין צדקה הינו לגבי שני ההורים בכל גיל. ההבדלים בין גילים שונים הינם לגבי המזונות ההכרחיים,

• עד גיל 6, החיוב במזונות ההכרחיים הינו מדין תורה.
• תקנות חכמים ותקנות בי"ד (תקנות הרבנות הראשית לא"י משנת תש"ד), הרחיבו את חיוב האב במזונות ההכרחיים לגבי ילדים שהינם מעל לגיל 6 שנים ולמטה מגיל 15 שנה.
• בעבור ילדים מעל גיל 15 אין חובת מזונות הכרחיים על הוריהם, והחיוב הינו מדין צדקה בלבד. החיוב ההלכתי במזונות אינו מסתיים בגיל 18. החיוב במזונות מדין צדקה הינו לגבי שני ההורים
• בגיל 18, מפסיקים הילדים להיות קטינים, ותביעת מזונות מוגשת אז מטעמם, ומשולמת להם ישירות. פסיקה של ביהמ"ש העליון קובעת שגובה המזונות כל עוד הילדים בצבא היא שליש מגובה המזונות הרגילים. (בפועל תשלום מזונות בגיל זה הינו נדיר ביותר)

האבחנה בפסיקה

למרות שהחוק במדינת ישראל מחייב את מערכת המשפט האזרחית: בתי המשפט לעניני משפחה, בתי המשפט המחוזיים, ובית המשפט העליון, לשפוט על פי ההלכה, נדיר שהאבחנה ההלכתית הזאת מוצאת מקום בפסיקה, אם כי פסק דין מפורסם של כב' השופט י. גייפמן, בביהמ"ש לעניני משפחה למחוזות תל אביב והמרכז, מבטא הבדלה זו.

עוד יודגש דברו של ביהמ"ש העליון בע"א469/84 , אדורם הדרי מיה שני, קטינה, ע"י אמה האפוטרופסית הטבעית. (סעיף 11 בפסה"ד)

"11. מכאן לשאלת חובת האם להשתתף במזונות הקטינה, במידה שלה היכולת לכך. השופטת המלומדת יצאה, כאמור, מהנחה, שהואיל והמדובר הוא בקטינה, שגילה מתחת לגיל שש, אין חובה עליה לבדוק שאלה זו. ב"כ המערער מרכז את עיקר טענותיו נגד גישה זאת, בהסתמכו בעיקר על ההלכה שנפסקה בע"א 591/81 מפי כבוד השופט א' שינבוים, ושעליה חזר בע"א 210/82 בתקדימים אלה עמד כבוד השופט שינבוים בהרחבה על ההבחנה הידועה בין חובת האב לספק את הצרכים ההכרחיים של הקטין מהדין עד גיל 6 לבין החובה לספק מזונות מעבר לצרכים ההכרחיים אם למטה מגיל 6 ואם מעבר לגיל 6 חובה שהיא מדין צדקה. לפי המבחנים הרגילים של דיןצדקה, (שם, בעמ' 456 מול אות השוליים ו'), דין האם הוא כדין האב, וזאת במידה שיש ביכולתה לתת צדקה."

הרושם המתקבל הוא שרבים מהשופטים אינם בקיאים באבחנות אלו הן לגבי גיל והן לגבי מזונות הכרחיים לעומת מזונות מדין צדקה, או שאינם רוצים לרדת לעומקן, וקובעים את דמי המזונות באופן שרירותי למדי, ואינם בודקים את הכנסותיה של האם לצורך קביעת המזונות מדין צדקה המוטלים עליה.

גם חוק ההוצאה לפועל אינו מבחין בין מזונות הכרחיים ובין מזונות מדין צדקה. בגלל הערבוב בין החוק האזרחי והדתי, אין לחייב מזונות אפשרות לטעון גם לגבי מרכיב המזונות שמדין צדקה, שאין ביכולתו לשלם ושעליו לספק ראשית את צרכיו.

מענין לדעת שהחיוב במזונות ילדים נקבע לפי דתו של הילד, ולא לפי דתו של משלם המזונות. כך לפחות קבע סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי, כב' השופט חיים פורת, בבר"ע 1297/00. לפי המסופר בכתבה, ולא ברור אם הדבר נכון, החיוב במזונות אשה הוא על סמך דתו של המשלם.