|
מתוך דבריה של הגב' רונית צור, פקידת סעד ראשית
לסדרי דין במשרד הרווחה, במסגרת דיון שקיימה איתה הורות=שווה
בדצמבר 2005.
הורים בקונפליקט
"הורים שמצליחים (עם כל הכאב ועם כל הזעם והכעס
והנקמנות וכל היצרים המאד-מאד לא פשוטים הנוגעים לפרידה) לדבר
ולהיות בקשר על מה שטוב לילדים שלהם, אז זו תכנית הורות נפלאה
לילדים. הילדים מבינים וזה עובר אליהם, שאבא ואמא מסוגלים לדבר
עליהם וזה עניין של "הגדולים". והם, "הקטנים", ממשיכים להיות
קטנים. לא מכריחים את הקטנים להיות גדולים. אצל הורים כאלה מדובר
בקונפליקט נמוך. הורים שיש להם את היכולת לשים את הדברים בצד וכן
לדבר וכן לתקשר וכן לראות מה אפשר לעשות עם הילדים. זה לא שנפתרו
כל בעיות הרכוש, וזה לא שפתרנו את כל הדברים האחרים, אבל הם
מסוגלים לעשות הפרדה וכן לתקשר. יש כאלה שמגיעים למגשרים פרטיים,
יש כאלה שמגיעים לגישור ביח' הסיוע, ואם הם מצליחים להגיע לתוצאות
זה נהדר. למשפחות האלה יש מאפיינים נורמטיביים. אלה אנשים שממשיכים
לתפקד. בסך הכל הם עברו משבר, אבל יש להם גם כלים לצאת מהמשבר.
"אלה לא המשפחות שמגיעות לפקידי סעד לסדרי דין. מי שמגיע לפקידי
סעד לסדרי דין (ויכול להיות שהוא אחד בדיוק עם אותם מאפיינים, והוא
מבחינתו מסוגל וראוי מבחינתו ויש לו כלים והוא נהדר אבל יש לו
פרטנר בלתי אפשרי) ואז יש כעס נוראי כי מצד אחד יש גישה נפלאה
לטיפול בבעיה אבל אין עם מי לעשות תוכנית הורות.
ההנחיה לפקידי הסעד היא שאפילו במקרים של קונפליקט גבוה יש להשתמש
בכלים של גישור.
"אנחנו מטפלים ב-10,000
משפחות בשנה, וברוב המקרים יש הצלחות, ברוב המקרים יש התערבות. מה
זה הצלחה מבחינתי? מדובר בהתערבות טיפולית במהלך של איסוף מידע
ובאבחון של המערך המשפחתי. אתה נכנס לתוך משפחה שנמצאת במשבר, ואתה
צריך לחפש את הדרך לצמצם את הפערים בין ההורים ולנסות למזער את
הקונפליקט, ולעזור להורים לעשות משהו אחר. מרבית הורים שנמצאים
בקונפליקט מאד גבוה – וכמו שאמרתי מספיק שאחד כל הזמן מכניס טריז
בגלגלים – אז הסיכוי שהם יהיו פתוחים למסר הזה הוא די נמוך. ואז
צריך לראות איך פקיד הסעד, בתוך המצב הזה, נותן המלצה לבית המשפט,
שתעשה מינימום נזק לילדים. כי הרי נזק יש מעצם העובדה שמדובר
במשפחות בקונפליקט גבוה. אבל אם יש בכל זאת הורה אחד שאפשר לעבוד
איתו, אז יש מה לעשות.
"מהלך שאני מובילה מאוד חזק, זה לבדוק אם יש פרטנר להורות בצד
השני. אחד הדברים שפקידי סעד חייבים לבחון, זו השאלה מי ההורה
שיאפשר קשר יותר טוב לילדים עם ההורה השני. הרי במרבית המקרים לא
מדובר בהורים שמסכנים פיזית את הילדים, והפגיעה הנפוצה היא פגיעה
נפשית: הורים בקונפליקט גבוה גורמים להתעללות וסאדיזם נפשי. אז
אמנם מדובר בילדים בסיכון, אבל אנחנו מדברים על סיכון נפשי. כך
שאחד הדברים שצריך לבדוק הוא האם ההורה האחר אומר: "אני מוכן לקחת
את האחריות". אם האמא היא ההורה המשמורן ואני מזהה את הרצון שלה
למחוק את האבא ולא לאפשר לו בשום פנים ואופן קשר עם הילדים (גם אם
היא לכאורה אומרת שהיא מאד רוצה אבל בתכלעס זה לא קורה) אז צריך
לבדוק אם האבא יכול לגדל את הילדים."
אבהות 1
"אני לא חושבת שאבא לא יכול לגדל את הילדים שלו, מגיל 0 ועד גיל
18, כמו שאמא יכולה. יש הרבה שחולקים עלי, כולל הרבה אבות, שאומרים
– בואו נדבר על אבהות מגיל שלוש.אל תתחילי לדבר מגיל אפס. ואני
אומרת: יש אבות, שבגלל סיטואציות חיים, למשל אסונות של פיגועי
טרור, נשארים לבד עם הילדים. יש אבות שמתמודדים עם המצבים האלה,
ומגדלים תינוק ממש פיצקל'ה. עם מערך של תמיכה זה בהחלט אפשרי.
ואנחנו, האימהות, לא לוקחות מטפלת ועזרה מדודה או מסבתא? בענין הזה
אני באמת מאמינה שהורה כשיר הוא הורה כשיר."
אבהות 2
"ברוב המקרים פקיד הסעד לא מתחיל את הטיפול כשהילדים במשמורת
משותפת, אלא שברוב המקרים הם אצל אמא. אני רוצה שתדעו את זה, ושזה
יהיה על השולחן: בהרבה מאד מקרים, ברגע האמת כשפונים אל אבות
ואומרים להם - קחו אחריות - הם אומרים: "עד כאן". הסדרי ראיה בסדר,
אבל הם לא מסכימים יותר מזה. הם אומרים לפקידת הסעד: "תעשי לי
טובה, תדאגי לי לקשר עם הילדים, ואני אבוא פעם בשבוע. לא צריך יותר
מזה." ויש על זה גם כעס בקרב השופטים, שאומרים: "מה כל הרעש שעושים
האבות? על מה הם מדברים?" אז בוודאי שיש אבות שמעוניינים לקחת
אחריות, אבל הם עדיין מעטים."
אחריות הורית
"אני יותר מאמינה במושג של אחריות הורית משותפת ולא במשמורת
משותפת. זה פשוט לא טוב לילדים, אני לא חושבת שילד צריך להיטלטל
מבית לבית לילה לילה. אבל אני כן חושבת, שאם לאבא ולאמא מה שמתאים
זה שהילד יטלטל מבית לבית, והם מסוגלים לתקשר ביניהם בלי בעייה בכל
מה שקשור לילד, אז זה מה שישפיע לטובה על הילד. אני מדברת עם
ילדים, ואתה שומע מה הילדים אומרים: לא כייף לנו לילה אחד פה לילה
אחד פה.
אחריות הורית מבחינתי זו לא לספור את הדקות או למדוד את השוויון,
כי מבחינתי זה יכול היות שהורה אחד בגלל שהוא בנסיעות לחו"ל יש פעם
אחת שהוא חוזר הביתה לעשרה ימים ואז הוא יהיה יותר עם הילדים כי
הוא נוסע לחו"ל, זו העבודה שלו. אז מה? אבל כשההורים מתחילים
להתווכח על רבע שעה שהיא לקחה יותר זמן ממנו, והילדים בתוך הסיפור
הזה, אז זה לא נעים וזה לא לטובת הילדים. "
מזונות
"צריך להסדיר את הנושא כדי שלאימהות תהיה בכלל אפשרות לשקול חלוקת
אחריות הורית, כי המזונות הם הפחד העיקרי. אם תבטיח להן שהמזונות
לא ירדו הן יהיו מוכנות לשקול משמורת משותפת, הן אומרות לי את זה.
יש במדינת ישראל (בהמלצת פקידי סעד לסדרי דין) הרבה מאד אבות שיש
להם משמורת משותפת מעשית, זאת אומרת, שהסדרי הראיה שלהם הם נרחבים
: חצי-חצי, לילה-לילה, עד כדי שוויון. רק שזה לא נקרא רשמית
"משמורת משותפת" כי אז האמא לא תקבל את המזונות כמו שהיא חושבת
שהיא צריכה לקבל.
אנחנו חושבים, שאם נעלה את הסוגיה של ממשמורת משותפת זה עלול
להקצין את המצב וזה לא יהיה לטובת הילדים. אם אפשר לעשות את הדבר
החכם, שטוב לילדים, ואשר ייצור שקט, אז למה לא. למרות שאפשר להבין
אבא שכועס למה הוא צריך גם לשלם מזונות כשהוא חולק חצי מהזמן. אני
יכולה לספר לפחות על שתי משפחות שעולות לי עכשיו בראש, שבהן הצלחנו
להגיע להסכמה שזו תהיה משמורת משותפת רשמית אבל האבא התחייב, שהוא
לא מוריד במזונות. תשימו לב כמה נושא המזונות מפריע."
התערבות סמכותית
"צריך להגיע הרבה יותר מהר להתערבות סמכותית,
שכוללת סנקציות. אבל יהיו מקרים ששום דבר לא יעבוד - לא מעצרים, לא
קנסות ולא הקצנה של המצבים האלה. יש תהליך של שינוי גם אצל שופטים
וגם אצלנו, ואני באמת מאמינה שההתערבות הסמכותית עושה את שלה. גם
פקידי הסעד עוברים שינוי בחשיבה. השינוי הוא ביכולת לקבל את זה,
שפרק הזמן של האבחון הטיפולי צריך להתקצר, שברגע שאנחנו מבינים
שמדובר בהסתה לא צריך כל כך הרבה זמן בניסיונות לאפשר לאמא להגיע
לבד להחלטה, ושצריך לאפשר את הקשר הרבה יותר מהר. הטיפול של פקידי
סעד צריך להיות בסדר גודל של חודשיים-שלושה ובמהלך התקופה הזו צריך
כבר לדעת במה מדובר. אני רואה שהשינוי קורה, אבל אני לא יכולה
להגיד שמחר בבוקר זה יהיה כבר מוטמע אצל כל פקידי הסעד. בכל מקרה
זה הכיוון שיורד ממני, זו המדיניות שאני מנחילה.
"המדיניות שלי היא שהאבחון צריך להיות כמה שיותר אחראי, אבל מהיר -
סדר גודל של חודשיים-שלושה למשפחה - על מנת לדעת במה מדובר, והאם
המערך המשפחתי מאפשר אחריות של שני ההורים ביחד או סוג של הסדרי
ראיה. אם מדובר באמא שמסיתה את הילדים שלה כנגד האבא, צריך להגביל
את פרק הזמן שבו "אמא מבטיחה שהדברים יסתדרו" והדברים לא מסתדרים,
ולהגיע להמלצה הרבה יותר מהר. ואם יש אלטרנטיבה של ההורה השני ורק
במקרים הקשים מאוד של הסתה - וזה מקרים באמת בודדים – צריך לדבר על
הוצאת הילדים למרכזי חרום. זה סיפור של עשרה מקרים בשנה."
כלים חדשים
"יש הבדלי השקפת עולם, למשל בין פקידות סעד היותר צעירות שסיימו את
הקורס לאחרונה, לבין המאוד ותיקות שצברו ניסיון מסוים וזה לא קל
לשנות את עמדתן. אז אני לא יכולה להגיד, שכל מה שאני חושבת חושבות
גם כל פקידות הסעד, אבל הן חייבות לעבוד על פי המדיניות.
"יש גם כלי, שתפס תאוצה לא נורמלית, ואני מדברת על ועדת תסקירים.
יש מקרים שדווקא בועדת תסקירים מצליח מה שפקידת סעד לא מצליחה
לעשות עם משפחה בסכסוך מאד קשה. הועדה מתאימה במצבים, שפקידת הסעד
מרגישה שהיא זקוקה לפורום יותר רחב שיהיה עם המשפחה. בוועדה
משתתפים פקיד הסעד, יו"ר הצוות או המדריך של פקיד הסעד, ושני
ההורים. בחלק מהמקומות יש בוועדה גם פסיכולוגים.
פקידת הסעד פונה למרכז ועדת התסקירים ומבקשת לזמן את ההורים
לוועדה. הכנו טופס שמדריך את ההורים לקראת מה הם באים ומי אמור
להיות שם. לפעמים הורים רוצים שגם עורכי הדין ישתתפו אבל זה לא
פורום משפטי וזה לא בית המשפט אלא ניסיון לדבר אחרת עם ההורים.
המטרה של הוועדה היא לשתף את ההורים מודאגים ממה שקורה לילדים
לחשוב ביחד אתם. לפעמים משתתפים בישיבה סבים וסבתות או דודה או אח
וכל מי שיכול לעזור מוזמן, כל עוד שני ההורים מסכימים.
אנחנו אומרים להם: "אתם ואנחנו נמצאים בסיטואציה שמנסים לחשוב אולי
אפשר לעשות משהו אחר". ישיבת ועדת תסקירים יכולה לארוך שעתיים וגם
ארבע שעות ואני חייבת להגיד לכם שיש ועדות שבהן אנחנו מצליחים
להביא את ההורים לעשות פאוזה במלחמות וללכת בכיוון חדש."
הסכמה בין הורים
"מעשית, כשאין לך שני פרטנרים למשמורת משותפת יש בעיה. אתה יכול
להגיד עד מחרתיים משהו אחד, אבל יהיה צד אחד שינסה לחבל בכל דרך.
ככל שהזמן עובר והחלוקה הזו מסתדרת אפשר להגיע למשמורת משותפת.
אני מוכנה ללכת על שינוי מראש שאומר, שאם אנחנו נחוקק חוק שמדבר על
אחריות הורית משותפת ונחייב את ההורים להגיע להסכם הורי שאומר מה
כל אחד מחויב לעשות ואז אפשר יהיה לראות מי מחבל בהסכם הזה. למה
הזכרתי כאן את המזונות, כי באות אימהות ואומרות לי: "אני הסכמתי
למשמורת משותפת והוא התעקש לשלם את מחצית מהמזונות, ואיפה הוא
היום? אני מתחננת שהוא יבוא לקחת את הילדים והוא לא מגיע." ולכן
אני אומרת: אי אפשר לחייב הורה לאהוב את הילדים שלו ואי אפשר לחייב
הורה בכוח לבוא להיות עם הילדים, אבל אם נצליח להגיע לנורמה אחרת –
חשיבה שמראש מדברת על זה שגם גברים וגם נשים הם ההורים, אז אולי לא
נצליח עם כולם אבל נצליח."
הורים ותסקירים
"עשיתי מחקר בשנת 2002, שכלל את כל פקידי הסעד
בארץ. רציתי לבחון מה אומרים התסקירים ומה אומרים ההורים על
ההמלצות של התסקירים. ואם יש ישום של המלצות התסקירים במרחק של שנה
מהגשתם. אחד הממצאים המובהקים היה שכל ההורים רואים את התסקיר
כמסמך, שהוא לטובת הילדים שלהם."
הנחיות ומעקב
"אני מקבלת, שיכול
להיות שצריך לחדד יותר את ההנחיות. גם מה שמתייחס לחשיבות הרבה של
אחריות הורית, לא מספיק מחודד בהנחיות. כל הנושא של מעקב אחר
הביצוע הוא נושא עצום בגישה שלי. אני הייתי רוצה, שבאופן רוטיני,
פקיד סעד יבקש אחרי פרק זמן של בין חצי שנה לשנה לעשות מעקב ולראות
מה קורה ורק אז הוא יוכל להגיד "סיימתי את העניין". פקידי סעד מאד
עמוסים באמת, אבל זה משהו שהייתי רוצה שיקרה, ולכן אני מקבלת את מה
שאתה אומר. אני חושבת שזה נכון מקצועית, אבל אני יודעת שכשזה יורד
לרמת השטח זה לא קורה."
גישור חובה
"אני מאמינה שצריך להיות מושג של גישור חובה. חשוב
שההורים לא יגיעו לעורכי דין בשלב ראשון, אלא למקום שמלמד אותם
לדבר אחרת קודם כל, ורק בסוף הם יגיעו לייצוג משפטי. בעניין הזה
אני אומרת לקהל עורכי הדין כל הזמן: אני חושבת שיש להם חלק נכבד
ועיקרי בסיטואציה. ההורה כבר משכן חלק מהרכוש שלו, אז מה הוא יעשה?
ילך לגישור? הוא כבר הוציא את הכסף ועורך הדין הבטיח לו הרים
וגבעות אז ללכת אחורה זה לא פשוט. בסיפור הזה יש לכם כעמותה את
היכולת להפיץ את זה לכל מי שאתם רק יודעים: לא לרוץ לעורכי דין אלא
שאפשר להגיש בקשה ליישוב סכסוך ואז אתה אפילו לא צריך עורך דין.
"היכולת לקבל קודם כל מידע על כל התהליך, מה זה
עושה לילדים בתוך התהליך, מה הולך לעבור על כל אחד מההורים בתוך
התהליך - זה מידע מאד חשוב. אם תוסיף לזה מתאם נוכל לחסוך מקרים,
שלא יגיעו בכלל לעורכי הדין. אבל את הגרעין הקשה לא נשנה ולפעמים
אין ברירה ולא יעזרו כל הכלים הגישוריים כי אין עם מי לדבר. יש
לצערי הרבה יותר מקרים, שאין עם מי לדבר, ולכן אני לא רוצה שניטעה
או שאני לא אשמע מספיק מדויקת: יש לי אמירות מקצועיות לגבי מה שאני
חושבת שפקידי סעד לסדרי דין צריכים לעשות בתהליך, וכן הם צריכים
להשתמש בכלים גישוריים ובכל הכלים שפיתחנו כולל ועדת תסקירים שבאמת
מצליחה ברוב המקרים להתיר את הפלונטרים. אנחנו צריכים לפתח עוד
כלים שיביאו למינימום את הנזק לילדים."
ביטול חזקת הגיל הרך
"הכי נכון לקדם את השינוי באמצעות תכנית הורות
והסכם הורות. אם תבוא עם הסכם הורות, שיש בו את כל הסמנטיקה החדשה,
זה ישכנע. אני לא רוצה שנדבר על משמורנים. בואו נבטל את המשמורנים
במדינה. אני בעד."
מרכזים לילדי גירושים
"היה צריך שבכל רשות מקומית יהיו שירותים שיאפשרו להורה להשתתף
במסגרת שמתאימה לו כשהוא מתגרש. אחד הדברים שהיום כבר קיימים אלה
קבוצות של הורים, ולא משנה אם הם משמורנים או לא אבל זה תהליך שכבר
קורה. בערוץ המשפחתי ברחובות היה התחלה של משהו לא רע, והיום יש
כבר דברים נוספים.
בירושלים אנחנו מטפלים בילדים סרבני קשר בעזרת חוג רכיבה על סוסים.
לקחנו אמהות, שמסיתות את הילדים שלהן נגד האבות, את הילדים ואת
האבות, ויצרנו סיטואציה שכולם מגיעים ביחד למקום של הרכיבה על
סוסים. האבות והילדים נמצאים בחוג הרכיבה ובזמן הזה האמהות נמצאות
בקבוצת הדרכה. כשמסתיים חוג הרכיבה האבות נשארים לקבוצת הדרכה
ומעבדים את התכנים של מה שקורה. האבות דיווחו על שיפור משמעותי
בקשר, שנוצר בין הילדים אליהם. הסוסים עשו משהו.
יש עוד מה לשפר אצלנו. עכשיו למשל השגתי תקציב, וכ-100 פקידי סעד
ותיקים התחילו לעבור שדרוג: הם מקבלים עשרה מפגשים, ארבע לדיבוב
ילדים, שלושה לכל הופעה בבית המשפט. הם לומדים ממחקרים עדכניים ויש
ממש ניתוח של מקרים. אני מאמינה שאנחנו צריכים להתחדש כל הזמן."
תמללה: רות לובין
עוד באותו עניין
| דו"ח הורות=שווה | 10/30/2006 | מחצית מהמתגרשים פותחים תיק על אלימות במשפחה; שתיים מכל שלוש משפחות גרושות נזקקות לסיוע בית המשפט לשם יישוב סכסוכים בנושאי ילדים; החוק הישראלי והשמרנות של פקידי הסעד מעודדים הגברת הסכסוכים. | | השמה חוץ ביתית | 10/30/2006 | ועדת המשנה של ועדת רוטלוי להשמה חוץ ביתית המליצה על שידרוג המערכת | | מודל גברי חיובי | 10/30/2006 | אימהות יחידניות צריכות לשאוף לכך שלבנים שלהם יהיה מודל גברי חיובי על מנת שלא יגלו אלימות כלפיהן וכלפי אחרים | | סיפורו של סימון | 11/04/2006 | | | פקידת הסעד נקנסה | 01/09/2006 | ידיעות אחרונות, 22.3.2005 |
קישורים
|
