המציאות, הלכה למעשה
בית
המשפט העליון חולל מהפיכה שקטה בתחום מזונות הילדים, כשקבע בסוף 2005
בתיקי אוחנה וצינובוי, שיש להתחשב ביכולתם הכספית של שני ההורים בעת
חישוב סכום המזונות. אבל היתה זו דווקא שופטת בית המשפט המחוזי
בירושלים חנה בן עמי, שאולי מבלי שהתכוונה בישרה את המהפיכה.
טל שחף
ספק אם בני הזוג אוחנה,
שפרשיית גירושיהם התגלגלה מבית המשפט לענייני משפחה ועד לעליון, תכננו
שהמקרה שלהם יהיה תקדים בתולדות דיני המשפחה בישראל. אלי אוחנה, האב,
ערער לבית המשפט המחוזי על גובה מזונות הילדים שנקבעו לו בבית המשפט
למשפחה. סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת חנה בן-עמי,
שדנה בערעור, עשתה את הדבר ההגיוני ביותר: היא בחנה את הכנסתו של האב
ואת הכנסתה של האם, את צרכי שלוש הבנות ואז שקללה את הכל ופסקה שאכן
המזונות היו גבוהים מדי והפחיתה אותם. ריטה אוחנה, האם, לא אהבה את פסק
הדין הזה וערערה לבית המשפט העליון בציפייה שכמו תמיד, הוא יחזיר את
פסק הדין הליברלי אל קרקע המציאות הישראלית.
אלא שכאן באה
ההפתעה: שופטת בית משפט העליון אילה פרוקצ'יה דחתה את הערעור. בפסק
דין (בע"מ
5750/03) שניתן
בחודש יוני 2005, פסק קצר
ולקוני בן שני עמודים, היא מאמצת את החלטתה של השופטת בן-עמי, ואומרת
כי זו "הלכה בתלם הפסיקה" וכי בקביעת גובה המזונות יש לאזן את הכנסות
כל המשפחה, לא רק האב, וכי הדבר אינו נוגד את הדין האישי.
למרות הנון-שלנט השיפוטי
הזה, עולם דיני המשפחה בישראל סער כמו שלא סער מאז פס"ד פורטוגז (ע"א
591/81)
ב-1981. אז קבע בית המשפט כי ניתן להקל על אבות, שמחויבים כידוע במלוא
מזונות ילדיהם, על ידי שרואים בחלק מההוצאות הבסיסיות הוצאות "מדין
צדקה", שבהן חייבות גם אימהות. עד לא מזמן ההקלות האלה נראו קצה גבול
היכולת. כשהשופט יהודה גרניט (תמ"ש
86791/97) פסק שיש להתחשב ביכולתם של שני ההורים בחישוב המזונות,
ביטלה את החלטתו שופטת בית המשפט המחוזי יהודית שטופמן בערעור בו דנה,
ופסקה כי בתי המשפט צריכים לפסוק על-פי הדין האישי בלבד ולהותיר את
החידושים למחוקק. אבל עתה קובעת השופטת פרוקצ'יה: "פסיקת מזונות על
דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות אינה סותרת את הדין האישי,
ומתיישבת עם תפיסת החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959."
מי שקיווה שמדובר בפליטת דין אקראית
התבדה. בחודש אוקטובר 2005 חזרה השופטת פרוקצ'יה וקבעה הלכה דומה בפס"ד
צינובוי (בע"מ
2433/04). כאן מדובר במקרה הפוך: האב ערער על הגדלת מזונות
שפסק בית המשפט המחוזי. השופטת
פרוק'ציה חזרה וקבעה, שגובה המזונות צריך להיעשות על בסיס "איזון
ראוי בין צרכי הילדים, יכולתו הכלכלית של האב ויכולתה הכלכלית של האם",
ואפילו ציטטה את פסק הדין שהיא עצמה נתנה ארבעה חודשים קודם לכן.
המסר מעתה ברור: אימהות שיש להן הכנסה צריכות להשתתף בעלויות
המחייה של הילדים.
שלוש גישות לשוויון
למי שזקוק לתזכורת: סעיף 3 (א) לחוק
לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 קובע: "אדם חייב במזונות
הילדים הקטינים שלו... לפי הוראות הדין האישי החל עליו". הדין האישי
במקרה של יהודים הוא דיני ההלכה. וזו קובעת כי האב חייב בתשלום דמי
מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים (עד גיל 15). האם פטורה מחובה זו,
אלא שכשמדובר בילדים מגיל 6 ומעלה ניתן לחייב בתשלום על ההוצאות
הנוספות "מדין צדקה". בשורה התחתונה: בית המשפט פוסקים מזונות נמוכים
יחסית, הכרחיים, שחלים במלואם על האבות. בפועל אימהות משמורניות נאלצות
להוסיף מכיסן למחיית הילדים הריאלית, מה שהופך את המערכת למעט הוגנת
יותר.
כדי להבין את עומק השינוי שהביאה
השופטת בן-עמי, צריך לצלול אל פסק הדין שלה, שמסביר איך מתיישב איזון
הכנסות ההורים עם ההלכה היהודית. "במרבית המקרים ההלכה משתלבת בעקרונות
הצדק ובמאזן הכללי של החובות והזכויות של ההורים, אבל לעתים תוצאתה
עיוות הפוגע באופן בולט בזכות לשוויון וביכולתו של האב לקיים את עצמו,
ולו בדוחק," קובעת השופטת. במספר פסקי דין שכתבה היא מנתחת את הגישות
השונות העומדות לרשות בית המשפט:
א.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מגן על זכותו של אדם לשוויון, גם
לשוויון בתשלום מזונות.
ב.
שיטת צמצום המזונות ההכרחיים (המוטלים על האב לבד) מאפשרת לבית
המשפט לראות בהוצאות רבות יותר כמתחלקות בין שני ההורים.
ג.
דיני היושר במשפט העברי מסייעים לבית המשפט "להקהות חודו של דין"
ובעצם לא להשית את מלוא הסכומים המתחייבים מהדין העברי.
ד.
פלפולו של פרופ' מיכאל קורינלדי, שהוכיח באותות ובמופתים שהדין
האישי כלל לא חל על נשים, ועל כן הן חייבות במזונות לפי החוק
לתיקון דיני משפחה (מזונות) ולא פטורות לפי הדין העברי.
המשמעות של כל אלה היא אחת:
צידוק לבית המשפט לשקלל את היכולת של שני ההורים ואת צרכי הילדים בבואו
לפסוק מזונות: "הצורך באיזונים הראויים והשאיפה לשוויון בזכויות
והחובות בתוך התא המשפחתי יכולים למצוא אפיקיהם הן מתוך הדין העברי והן
דרכו," כותבת השופטת בן-עמי. ומייד לאחר מכן היא עורכת חישובים
מחישובים שונים ומפחיתה את סכום המזונות המשולם.
השופטת
בן-עמי השתמשה בגישה הזו לאורך כמה פסקי דין (למשל גם בע"מ
590/04), אבל רק אחד מהם הגיע לערעור לשופטת פרוקצ'יה וזו
אימצה אותו ובכך נוצרה ההלכה החדשה, המודרנית. ובינתיים ההלכה כבר מכה
גלים, ושופטי בתי משפט למשפחה משתמשים בה בפסיקותיהם. מעניין במיוחד
פסק הדין של השופט שאול שוחט (תמ"ש
050770/03): גם הוא מציג את שלוש הגישות – צמצום המזונות
הבסיסיים, ההישענות על דיני היושר (גישת השופטת חנה בן עמי), וראיית
האם כמי שהדין האישי כלל אינו חל עליה (גישת קורינלדי), אבל הוא גם
פוסל גישה רביעית של שופטים (אולי הוא מתכוון לשופט יהודה גרניט?),
שטוענים שעבר זמנו של הדין ההלכתי ועל כן הם פוסקים תוך התעלמות ממנו.
שוחט מפנה את תשומת הלב לכך שפסיקותיהם נפסלו בערכאות עליונות.
פסק דין נוסף
שמאמץ את הלכות אוחנה וצינובוי – פס"ד של השופטת שיפרה גליק מבית המשפט
לענייני משפחה בחדרה (תמש
1180/04).
ואחרי
כל זה צריך לעצור ולחשוב לאן אנחנו מתקדמים. ארגוני גברים דוחפים
לביטול סעיף 3(א) בתיקון לדיני המשפחה (מזונות) המפנה אל הדין האישי.
ביטול כזה הוא אכן דבר ראוי, אלא שהוא כרוך בשינוי הססטוס-קוו הדתי וזו
כבר מהפיכה אמיתית שדומה שלא תקרה בעתיד הנראה לעין. המאבק נגד כפיה
דתית יעבור קודם בנישואים אזרחיים לפני שיגיע לגירושים ומזונות.
יחד עם
זה, על רקע הלכות אוחנה וצינובוי, ספק אם ביטול ההפניה לדין העברי היא
הצורך הבוער כעת. ממילא מצאו בתי המשפט דרכים לעקוף את המכשלה הזו,
ויותר ויותר נראה פסקי דין שמחשבים את יכולתם של שני ההורים ולא רק של
האב.
מה
שנותר מכשלה ענקית, הוא דרך חישוב גובה המזונות. לשופטת בן-עמי יש מודל
משלה. לשופט שוחט יש מודל אחר. יש כאלה שמחשבים דמי טיפול, יש כאלה
שלא. מזונות מינימום שאין לרדת מהם נתפסים בעיני שופטים מסויימים כ-900
שקל, בעיני אחרים כ-1100 שקל. שופטות נשים פוסקות יותר משופטים גברים.
שופטי בית משפט למשפחה פוסקים יותר מדייני בית הדין הרבני. הצדק לא רק
שאינו נראה, הוא גם לא נעשה.
הורות=שווה פועלת בשנתיים האחרונות לקידום רעיון הפעלת נוסחת מזונות
מחייבת בישראל, ממש כמו בכל מדינה נאורה בעולם. מדובר בקווים מנחים
לחישוב מזונות, שיהיו אחידים בין כל בתי המשפט והערכאות, שהחישוב יהיה
שקוף וניתן לניבוי מראש, מה שינקז את תחושות הכעס של שני הצדדים –
אימהות שבטוחות שהן מקבלות מעט מדי, ואבות שבטוחים שהם משלמים יותר
מדי. כחלק ממאמצים אלה מוקמת בימים אלה וועדה ממשלתית לדיון בנוסחה,
ויש סיכוי שנשמע בשורות טובות בעתיד לבוא.
ואגב,
מכיוון שהנוסחה תהיה א-מגדרית, לא יוכלו חברי הוועדה לצאת עם בשורה
שעובדת רק כשהאמא מקבלת מזונות ובמקרה ההפוך אינה עובדת. ולכן יש סיכוי
טוב שבדרך הזו תתבטל ההפניה לדין העברי בנושא מזונות. מתוך שלא לשמה,
בא לשמה.
קישורים
התפתחות בפסיקת מזונות: בני זוג המשתכרים באופן דומה ישאו בנטל
המזונות בחלקים דומים - עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי כותבת ב-NFC
על פסקי הדין של השופטת פרוקצ'יה ומסבירה את חשיבותם.
רוח חדשה - במעריב, עו"ד רות דיין-וולפנר מברכת על פסקי דין ליברלים
שמבטלים את חוסר השוויון בחלוקת מזונות.
מגמות חדשות בפסיקת מזונות ילדים -
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי על פסקי הדין של השופטת פרוקצ'יה ועל פסק הדין
של השופט שוחט.
אמא, אל תשכחי לשלם מזונות - דורית גבאי במעריב על פסק הדין של
השופט שוחט: "לראשונה בישראל חויבה גרושה להשתתף בהוצאות המחיה של בנה,
פעוט בן שנתיים, לאחר שבעלה לשעבר טען בביהמ"ש שהיא מרוויחה יותר
ממנו."
זה שינוי בתפיסה שייתן לנשים סיכוי לשינוי שכרן - עו"ד אירית
רוזנבלום, מנכ"לית עמותת משפחה חדשה, מסבירה מדוע פסק דין
שוחט הוא בשורה לנשים בכלל.
עוד באותו עניין
|
