"אמא, אבא, ומה איתי, אני זקוק לשניכם":
 עובדות, מיתוסים ותקוות

פרופ' אבי שגיא	ד"ר תרצה יואלס

פרופ' אבי שגיא-שְורץ וד"ר תרצה יואלס¹
אוניברסיטת חיפה 
 
מבוסס על הרצאות ב:
השתלמות לשופטים בנווה אילן (16.07.2003)
השתלמות לשופטי משפחה בנווה אילן (21.12.2004)
כנס לשכת עורכי הדין לענייני משפחה באילת (6.1.2005) 
כנס בתי דין רבניים בחיפה (14.12.2006) 
המאמר נכלל בדו"ח ועדת שניט לנושא אחריות הורית בגירושין

  
פתח דבר
כשעוסקים בהסדרי הורות בעיתות משבר גירושין, הספרות הפסיכולוגית המקצועית  המעודכנת  ביותר  (State-of-the-art) לוקחת בחשבון גורמים התפתחותיים ומערכתיים של הילד והיא מציעה מודלים שונים של פתרונות, כשמאחורי כולם עומדת הנחת עבודה המציבה אחריות הורית משותפת על ידי שני ההורים כמטרת-על (ראה סקירת ספרות של ²Kelly, 2007). לתפיסתנו, זו צריכה להיות גם מטרת-העל במסגרת חקיקה נאורה במדינת ישראל.
דרכי הטיפול וההחלטות שמתקבלות במערכת הרווחה והמשפט (תסקירים של פקידי סעד, הערכות מסוגלות הורית של פסיכולוגים, פסיקות בתי המשפט) הן קריטיות לעתידם של הילדים. בשל כך אנו מבקשים לבדוק כמה שאלות יסוד הקשורות בהחלטות שמתקבלות במערכות אלה לגבי ילדים שהוריהם נפרדים או מתגרשים, תוך התמקדות  בחזית המחקר הפסיכולוגי-ההתפתחותי ותוך ראייה מערכתית בהקשר הישראלי:

• האומנם טובת הילד נמצאת כיום במרכז הדיון?
• האם זווית הראיה של הילד מובנת לכל הנוגעים בדבר?
• האם צרכיו של הילד מוגנים כהלכה בבית המשפט?

• מחובתו של פסיכולוג, המכין את חוות הדעת, לשמור על רמת ידע עדכני בתחום הספציפי ולהשתמש בשיטות וכלים מדעיים העומדים בסטנדרטים הקליניים והמדעיים המקובלים
• הפסיכולוג חייב להכיר במגבלות השיטה ומחובתו לידע את בית המשפט לגבי היתרונות והמגבלות של הכלים בהם הוא משתמש לצורך מתן חוות הדעת. 

"פטיש הפסיכופתולוגיה מכזיב"

אחת הבעיות העיקריות, שמאפיינות פסיכולוגים בהערכות מסוגלות הורית, היא השימוש בתיאוריות פסיכודינאמיות, שאינן רלבנטיות למושא הדיון ומתוך כך גם בכלי מדידה, שאינם תקפים ולא נועדו להערכת מסוגלות הורית.
לדוגמה, מבחנים נפוצים כמו "רורשך" ו-"TAT" לא נועדו למטרה זו. לעניות דעתנו מרבית הפסיכולוגים הקליניים, הנעזרים בכלים אלה, אף אינם מיידעים את בית המשפט לגבי מגבלותיהם של כלים אלה. מבלי להיכנס כאן לבעייתיות בשימוש במושג "מסוגלות הורית" (נדון בכך בהמשך), כדאי לזכור כי גם אם מדובר בכלים בעלי מהימנות - כלומר מראים תוצאה דומה בבדיקה חוזרת -  לתוצאות אין תוקף.
אפשר להשוות את התופעה למאזניים מקולקלים: נניח כי אדם במשקל 90 ק"ג עולה על מאזניים אלה שוב ושוב, והתוצאה תראה בכל פעם שמשקלו 55 ק"ג בלבד. מהימנות המדידה כאן מושלמת אולם התוצאה אינה תקפה. באותה מטבע, בדיקות מסוגלות הורית נעשות בצורה שכיחה על ידי אותם בודקים, תחת אותן הנחיות מקצועיות וללא התחדשות מדעית, ולכן אין זה מפתיע כי אנו עדים להרבה דוחות, שמופקים על ידי אותו הפסיכולוג עבור הורים שונים כשדוחות אלה מאד דומים בתבנית שלהם, לעתים עם תוצאות ומסקנות דומות עבור אנשים שונים, אולם ללא כל תוקף.
מבחן רורשך הוא דוגמה פרטית אחת טובה לכך. הפסיכיאטר השוויצרי הרמן רורשך

מבחן רורשך: כתם 10

• תיאור היסטוריית הנישואין והפרידה
• תפיסת ההורה את יחסיו עם הילד
• הבנת ההורה ורגישותו לצרכים הייחודיים של ילדיו
• התכניות הספציפיות של ההורה לקראת העתיד למקרה שתינתן או שלא תינתן לו משמורת הילד
• ההיסטוריה של ההורה, כולל משפחת המוצא, היסטוריה חברתית, התנסויות טיפוליות
• הרקע ההתפתחותי של הילד
• שגרת החיים של הילד
• במה ההורה מעדיף להתמקד, וממה הוא מתעלם

 
פרדיגמה מקצועית מעודכנת

מה היא, אפוא, הדרך הראויה לבחינה והערכה של יחסי הורים וילדים בעת גירושים? אנו טוענים כי את הכלים המתאימים ביותר מספקים מדעי ההתפתחות היישומיים⁶. מדובר בדיסציפלינה שלמה של חקר התפתחות הילד, שעוסקת בין השאר בהתפתחות נורמטיבית שמתרחשת גם בעת משבר כמו גירושין. למרות הרלוונטיות הרבה שלה לילדי גירושים, היא כמעט לא מיוצגת בחיבור הכול כך חשוב בין ילדים, הורים, מערכת הרווחה ומערכת המשפט.
המחשה למעמדה של הפסיכולוגיה ההתפתחותית אפשר לראות ב"רשימת 20 העבודות, שעשו מהפיכה בתחום הפסיכולוגיה של הילד"⁷, כשזו נשענת על רשימת מחקרים ומאמרים בתחום, כפי שנבחרו על ידי מדגם של 1500 משתתפים מקרב חברי החברה לחקר התפתחות הילד (SRCD- Society for Research in Child Development).
כל אחת מעבודות אלה תרמה את חלקה להבנה יסודית בהתפתחות הילד,  צרכיו  ודרכי הטיפול  בו.  העבודות פורצות הדרך של ג'והן  בולבי  ( John Bowlby  )   ומרי איינסוורת  (Mary Ainsworth),  מייסדי  "תיאוריית  ההתקשרות",   ממוקמות במקום השלישי והרביעי מתוך 20 עבודות אלה. זאת במקום  של  כבוד  ליד  ענקי  המאה הקודמת  כגון  פיאז'ה (Piaget),  ויגוצקי (Vygotsky)  וחומסקי (Chomsky). אנו מדגישים את מרכזיותה של תיאוריית ההתקשרות, גם בגלל מעמדה בקרב הקהילה ההתפתחותית וגם לאור העובדה שאנו, במרכז לחקר התפתחות הילד בחיפה, שותפים מזה כ-30 שנה בבניית תשתית הידע של התיאוריה תוך התאמתה למגוון סוגיות יישומיות, כמו למשל גירושין.

עם זאת אפשר לומר כי ברוב רובם של המקרים עבודות אלה או עבודות רבות אחרות, שנשענות על ידע התפתחותי-נורמטיבי-נתמך מחקר, אינן נמצאות כחלק מהארסנל המקצועי של פסיכולוגים בישראל, המספקים חוות דעת וסיוע מקצועי.
מדעי ההתפתחות היישומיים מציעים לנו פרדיגמה מקצועית מעודכנת והמשגה אחרת של המושג "מסוגלות הורית". על פי הגישה ההתפתחותית אין צורך ב"רישיון להורות". כלומר, ההורה הנורמטיבי לא נבחן ביכולתו ואין מקום למדוד את ביצועיו.
בדרך כלל אנו מגלים, כי מרבית ההורים מאופיינים בהורות נורמטיבית ותפקוד ראוי בהתאם, גם בקרב מקרים מאד קשים של גירושין. יש לזכור, כי ערב לפני המרוץ של בעל פגוע אל בית הדין הרבני עקב בגידה של אשתו, סביר להניח כי גם היא וגם הוא היו הורים נורמטיביים לחלוטין. עצם פתיחת תיק בבית המשפט והעצמתו, לעיתים, להליך אדוורסרי ותקפני, יגרור אל תוכו גם מעורבות של פסיכולוגים (קליניים בדרך כלל), שיתבקשו להעריך את המסוגלות ההורית של ההורים ולתת "רישיון הורי". מעצם הכשרתם יש להניח שהם יעשו זאת על בסיס תיאוריה לא רלבנטית ומשום כך באמצעות שימוש בכלים בלתי רלבנטיים כמו הרורשך.
גם במרבית המקרים הקשים בענייני גירושין, אותם "שדים" שיוצאים מהארונות יוצאים כתוצאה ממכלול סיבות (לחץ, חשש, חוויה של כישלון, עו"ד, שופט) שאינן רלוונטיות לשאלת המסוגלות ההורית. במבנה הנוכחי של המערכת כיום היא תורמת לא מעט להעצמת הקונפליקט ולבניית מעגל קסמים לקוי, שבו שותפים גם פסיכולוגים לא מעטים החובטים בפטיש הפסיכופתולוגיה.

כל זאת, כשהנחת העבודה המרכזית צריכה לכוון ולהנחות את ההורים לקראת שיווי במשקלם ובמעמדם, כשברוב המקרים, גם הקשים, לא נדרשת לשם כך הערכת מסוגלות הורית, וכשהיא נדרשת, בוודאי לא באמצעות שיטות קליניות-דינאמיות-השלכתיות תוקף מחקרי.
אנשי שטח, ברובם פסיכולוגים קליניים, לא מכירים ולא מורגלים בשימוש במודל נורמטיבי-התפתחותי. לעיתים הם אף מגמדים את חשיבות המחקר, בעיקר עקב העדר הבנה וחוסר התמצאות. רבים מהם לא נשענים על נתונים מחקריים, שנצברו בעולם הרחב ושהתחילו להביא לשינויים בדגשים בענייני משמורת.
כך למשל, פסיכולוגים רבים בישראל מנסים בדרכים שונות לקבוע מי הוא ההורה שמתאים להיות משמורן. נדיר למצוא פסיכולוגים שיהיו נחושים ויעמדו על כך שיש לשאוף לשותפות באחריות ההורית כאשר הם נתבקשו על ידי בית המשפט להמליץ מי עדיף שיהיה ההורה המשמורן.
לעומת זאת, מחקרים מראים את חשיבותם של  שני ההורים להתפתחות הילד ולכן על פי עבודות אלה יש להדגיש את טיפוח זכות הילד לשני הוריו. אנו מבינים כיום יותר ויותר, כי חוסר מימוש זכות זו מהווה גורם סיכון התפתחותי לילד.⁸
מזווית הראיה של טובת הילד, הסכסוכים בין ההורים מצריכים טיפול שונה מהנוהג כיום במערכת הרווחה והמשפט בישראל, קרי טיפול שעוקף את הקונפליקט הזוגי ושם דגש על אחריות הורית, תוך שהוא מניח כי ישנה בדרך כלל מסוגלות הורית לכל אחד מן ההורים. יתרה מכך, על פי תיאוריית ההתקשרות, אותה נציג מיד, קיימת חשיבות רבה להבטיח את קיומו של קשר נמשך עם שתי דמויות ההתקשרות הוריות של הילד. 

 
תיאורית "ההתקשרות"

ג'והן בולבי

בבסיס תיאוריית "ההתקשרות" עומדת התובנה, שלכל ילד ישנה נטייה מולדת ואוניברסאלית להתקשר אל כל מי שזמין לו באופן קבוע ושדואג לצרכיו הבסיסיים. כאמור אבי התפיסה, ג'והן בולבי, אמר: "לומר על ילד שהוא קשור אל מישהו, או שיש לו התקשרות אל מישהו, משמעותו שהוא נוטה לחפש קרבה או מגע עם דמות ספציפית זו, והוא עושה זאת בסיטואציות מסוימות, במיוחד כאשר הוא מפוחד, עייף או חולה⁹".
עוד הוא מוסיף: "קשר רגשי נמשך בין הילד והמטפל. קשר רגשי זה מתפתח במשך שנת החיים הראשונה וממשיך להתפתח ולהתגבש במשך תקופת הפעוטות, הילדות ואף מעבר לזה." ההתקשרות בין הפעוט להורה המטפל מבוססת על עצם היותו של ההורה זמין עבורו. רק במקרים נדירים לא מתפתחת התקשרות ומצבים קשים אלה נצפים בעיקר בקרב יתומים שמושמים בבתי יתומים ללא דמויות טיפול יציבות וקבועות.
כיום ברור לנו שהילד יוצר התקשרות גם לאב וגם לאם באופן בלתי תלוי זה בזה. אם שניהם נוכחים בחייו הוא מקיים שתי התקשרויות במקביל ושתיהן חשובות להתפתחותו. במילים פשוטות, הילד זקוק לקשר מתמיד עם שני הוריו, ופגיעה בקשר זה עשויה להֹפכו לילד בסיכון. ככל שהקשר עם אחד מן ההורים משתבש מוקדם יותר בחייו של הילד כך דרגת הסיכון גבוהה יותר¹⁰.
לפיכך, לילד יש צורך בשני הוריו ולכן מכוח עיקרון העל של טובת הילד יש לו זכות לקשר עם שניהם. לכן, כשמדובר בהליך גירושין, מחובתה של המערכת המקצועית המסייעת להורים, לאפשר לילד לממש קשר זה, מבלי לתת מעמד מועדף להורה אחד על פני ההורה האחר. במתן ההעדפה שכזו המערכת המקצועית בעצם מקדמת מצבי סיכון אצל הילד ואיננה מסייעת בקידום התפתחות רגשית תקינה של הילד.
 

מספר תכונות הופכות את תיאוריית ההתקשרות למתאימה במיוחד לקביעת הסדרי ההורות במצבי גירושים:

• היא מבוססת על בחינה מדעית של ההתפתחות הרגשית-חברתית של ילדים
• היא עוסקת באופן ישיר ביחסי הורה-ילד
• היא עוסקת בתגובות רגשיות של ילדים לפרידה
• יש לה ביסוס מחקרי רב
• יש לה כלי מדידה מחקריים ויישומיים
• היא מספקת אופני התערבות

אכן, מספר סוגיות כרוכות בדילמות מקצועיות ואתיות לא קלות במצבי גירושין. קל להיתפס למאבק בין שני ההורים כדילמה הכרוכה בטובת הילד וזכיותיו - כאילו הוא הבעייה הדורשת פיתרון. אלא שברוב המקרים מייצגים שני ההורים עמדות מנוגדות בדילמה הכרוכה בטובת הילד וזכויותיו. דיון מזווית הראייה של הילד, כפי שמתבקש מתיאוריית ההתקשרות, הוא הדרך הנכונה להתמודד עם הדילמות המתעוררות במצבי גירושין. בהתאם לכך הדילמות השכיחות ביותר הן אלה: צרכי ההורה מול צרכי הילד, זכויות ההורה מול זכויות הילד, רצון ההורה מול טובת הילד, ועתיד ההורה מול עתיד הילד.
במצב הנהוג כיום, הגורמים במערכת - עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, עורכי דין, שופטים  - בדרך כלל מעדיפים להכריע במחלוקת בין ההורים ולהעדיף לצורך ההחלטה את אחד מהם, עובדה שלעתים עשויה להערים קשיים לגבי מעורבותו של ההורה השני.
זה פתרון "קל ונוח", אלא שהוא מחטיא את המטרה: האומנם טובת הילד הסתייעה, או שמא טובתו של ההורה המועדף על ידי המערכת? התוצאה לטווח רחוק של החלטה שכזו היא פגיעה אפשרית ביחסים בין ההורה הלא-מועדף לבין ילדו. מקומו של אותו הורה עשוי להישחק והוא עלול לאבד את מעמדו כהורה בעל חשיבות מרכזית. זהו מצב שעלול להוביל את הילד לסיכון התפתחותי, כולל חשש לניכור כלפי ההורה הלא משמורן, במקרים הקשים¹¹.

מודל מוצע לטיפול מערכתי בגירושים

מה אפוא נכון לעשות אם רוצים לפעול בדרך הנותנת עדיפות לטובת הילד ולצרכיו? ראשית יש "לפרק את המוקשים" שקיימים כיום במערכת.
אחד מהם הוא אוצר המילים והמונחים המקצועיים, שמוביל את המערכת לגישה לא נכונה. יש למזער את השימוש במושגים בעלי השלכות הרסניות, ולהזדקק להם רק במקרים קיצוניים. לא עוד "מסוגלות הורית", לא עוד "משמורת", לא עוד "הסדרי ראייה". במקום כל אלה בא המונח "אחריות הורית" ותהליכים הכרוכים בו: החלטות מושכלות על יסוד חוות דעת מקצועית, לגבי דרך "חלוקת אחריות הורית" וחלוקת זמן השהיה של הילד אצל כל הורה בהתאם לכך.
היבט נוסף בגישה המוצעת הוא העדפת "ההורה הידידותי" - הורה המכיר בחשיבות מימוש האחריות ההורית בשיתוף עם ההורה השני, ומאפשר לילד להיות בקשר משמעותי עם ההורה השני. למתן עדיפות להורה הידידותי בשיקולי המערכת יש חשיבות רבה, שכן היא מעודדת את שני ההורים לדרך מחשבה המשתפת זה את זו באחריות ההורית. בנוסף, כאשר הורה אחד שומר על ייצוג חיובי של ההורה השני אצל הילד הוא מחזק בכך את אמצעי המגן להם זקוק הילד כדי להתמודד בצורה מיטבית עם משבר הגירושין¹⁴. זאת לעומת דרך המחשבה שמעודדת הגישה הנוכחית בישראל, קרי, מאבק זה בזו והצגת היבטים שליליים זה של זו, מתוך כוונה לזכות ב"תואר" ההורה המועדף. 
לסיכום, המודל המוצע לטיפול בסוגיות גירושים ואחריות הורית מבוסס על כמה הנחות עבודה:

• טובת הילד = הילד זקוק לשני הוריו
• ברוב המקרים לשני ההורים יש "מסוגלות הורית"
• זכותו של הילד ששני הוריו יממשו את הורותם
• על שני ההורים מוטלת אחריות הורית במידה שווה
• יש הרבה סגנונות הוריים ואין יתרון לסגנון זה או אחר 

נדרשת כאן גם התייחסות לעניין חזקת הגיל הרך, שכן כפי שהיא קיימת כיום בישראל היא עומדת בסתירה מוחלטת לדיון עד כה. 

חזקת הגיל הרך

חזקת הגיל הרך, שנותנת עדיפות מוחלטת לאם כהורה לילדים עד גיל 6, מבוססת על דוקטרינה פסיכולוגית מיושנת ולא נתמכת מחקר, כלל ועיקר, המוכרת כ"דוקטרינת הגיל הרך"¹⁵. מאז התמסדותה דוקטרינה זו במאה ה-19 אין לה שום גיבוי מחקרי לתקפותה. נהפוך הוא, הדוקטרינה נמצאת בסתירה גמורה לנתונים מחקריים ¹⁶ והיא גם אינה תואמת את ממצאי תיאוריית ההתקשרות המבוססת כולה על מאות ואולי אלפי מחקרים סדורים ושיטתיים.
לפיכך אלה המאמצים את דוקטרינת חזקת הגיל הרך עושים זאת, אם מתוך אי-הבנת התחום, אם על בסיס דעות קדומות וסטריאוטיפים לא מבוססים, אם מתוך שיקולים פוליטיים ואם משיקולים טקטיים שמונחים על ידי עורכי דין. אי לכך, מכלול שיקולים אלה תורמים לקיומה של דוקטרינה היוצרת סיכונים למכביר עבור הילד.
כדאי לשים לב בעניין זה גם לטרמינולוגיות: בעלי מקצוע, המונחים על ידי עולם ידע מבוסס ונתמך מחקר, משתמשים במושג תיאוריה והשערות שנגזרות ממנה, ואלה תמיד נדרשים לספק אישוש מחקרי. אלה לא יזכו להיכנס אל במות פרסום מכובדות ויוקרתיות ללא הוכחה סדורה ושיטתית לטענות. לעומת זאת המושג "דוקטרינה" משמעותו "אמונה" או "אידיאולוגיה", ולכן בעלי מקצוע רציניים לעולם לא ישתמשו בו.
תיאוריה רצינית ניתנת לאישוש או הפרכה ולכן כל עוד ניתן לתרגמה לשיטות מחקר מדידות היא תישקל בקרב בעלי מקצוע רציניים. דוקטרינה מעצם היותה אמונה, אידיאולוגיה, איננה ניתנת להפרכה באמצעות שיטות מחקר ולכן היא לעולם לא תתקבל על ידי בעלי מקצוע אמינים ובקרב חוקרים.
מתוך כך, אלה הן הבעיות העיקריות שכרוכות בחזקת הגיל הרך: ראשית, אין תיאוריה פסיכולוגית רצינית מאחוריה. שנית, בהעדר תיאוריה, גם לא יכולים להיות ממצאי מחקר שתומכים בדוקטרינה זו. כל כולה של דוקטרינת הגיל הרך בעצם מושתת על השקפות עולם ודעות קדומות במקרה הטוב ושיקולים פוליטיים-טקטיים במקרה הפחות טוב.
רק כדי לסבר את האוזן, מן הראוי לראות בפרספקטיבה היסטורית כיצד דוקטרינת הגיל הרך נולדה, תוך התבוננות במרכיבים הלא-מחקריים שמאחוריה. במהלך ההיסטוריה, עוד מימי רומי, אנו עדים לכך שלאבות הייתה משמורת מלאה על ילדיהם מעצם היותם קניינם. בתוך מציאות זו לאמהות לא הייתה שום זכות על הילדים ובמקרה של פרידה ברור היה שהילדים נשארים רכוש האב. 
בשנת 1839 החוק האנגלי השתנה ונתן משמעות לאם בגידול ילדים בגיל הרך מתחת לגיל 7.  היה  זה  תומס נון טלפורד (Thomas Noon Talfourd), עורך-דין  בריטי, שקידם את חזקת הגיל הרך בחוק האנגלי. כוונתו הייתה בעיקר לאפשר לאם לגדל את הילדים עד שיגדלו דיים ואז יחזרו אל האב. הוא סבר כי ילדים זקוקים לאמם בגיל צעיר, אולם משבגרו הם יכולים לחזור לאביהם. כמובן שבנקודת זמן זו לא הייתה שום תיאוריה ומחקרים שתמכו במסקנה זו. המהלך היה אך ורק פרי תפיסת העולם של אותו עורך דין. בשנת 1860 חזקת הגיל הרך נכנסת גם אל מסגרת החוק במדינת ניו-ג'רסי, מתוך נקודת הנחה כי טובת הילד בגיל הרך עדיפה כשהוא נמצא תחת טיפול אמו. כמובן גם כאן אין שום תמיכה תיאורטית-מחקרית להשקפה זו.
עם כניסתה של התיאוריה הפסיכואנליטית בשנת 1940 אל מרחב הדיון, הטענה כי אמהות מתאימות יותר מאבות לגדל את ילדיהן הצעירים קיבלה חיזוק אינטלקטואלי דרך תורתו של פרויד. תורתו יצאה מנקודת הנחה, שהאם היא ייחודית ומהווה את אובייקט האהבה הראשוני והחזק ביותר שיהווה את הפרוטוטיפ לכל האהבות אחר כך.
גישה זו נעדרת תמיכה מחקרית היות והיא מתבססת על גישות פסיכו-דינאמיות לא מחקריות, שכעקרון רואות קשר אם-ילד כשניוני בהתפתחותו ולא כראשוני.¹⁷ התיאוריה היחידה שמראה כי קשרים, עם האם והאב כאחד, הם ראשוניים ביסודם היא תיאוריית ההתקשרות¹⁸. 
מאז התפתחה דוקטרינת הגיל הרך ישנו דיון נוקב סביבה. תיאור מקיף הוא מעבר למרחב הדיון במסגרת סיכום זה (לפירוט נרחב יותר ראה מורן¹⁹.) מעניין רק לציין כי בשנת 1973,  שופטת  בית המשפט  לענייני  משפחה  בניו יורק סיביל הארט-קופר   (Sybil Hart Kooper) טענה במקרה של Watts versus Watts, שחזקת הגיל הרך שוללת את זכותו השווה של האב, ובכך מהווה הפרה של סעיף 14 בחוקה האמריקאית (זה גם נוגד מספר סעיפים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות שנידונו קודם לכן במסגרת עקרון השוויון).
השורה התחתונה בדיון הנוכחי היא, שבהסתכלות היסטורית דוקטרינת הגיל הרך היא תולדה של אידיאולוגיה נטולת בסיס תיאורטי-מחקרי ובעצם מבטאת "טרנד" שהתפתח והעמיק על רקע של אמונה כי כך טוב הוא, אי הבנות לגבי הבסיס הפסיכולוגי-התפתחותי נתמך תיאוריה מחקרית, שיקולים פוליטיים, שיקולים טקטיים ועוד אי אלו שיקולים שלא ממש מייצגים את טובתם האמיתית של ילדים רכים.
גם בישראל חזקת הגיל הרך התעצמה בהעדר מערכת איזונים מתאימה שתבלום את תהליך קליטתה והתבססותה.
השפעה  רבה  היתה  לפרסומים²⁰ של (Goldstein, Freud & Solnit (1973, שהם כולם נגזרות של התיאוריה הפסיכואנליטית נעדרת תשתית מחקרית כלשהי. מיקומו האיתן של עקרון חזקת הגיל הרך במובן החקיקתי (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות) עומד אף בסתירה מדהימה וללא שום קשר לוגי אל שלושה עקרונות אחרים, שיש להם בסיס מקצועי ומחקרי והם אינם מוטי מגדר ודעות קדומות: 

• שיוויון מלא בחובות ובזכויות של אב ואם (ס' 14)
• שיוויון באפוטרופסות ובתפקידים ההוריים (ס' 15)
• שיתוף בקבלת החלטות (ס' 18)
• שיתוף באחריות (ס' 22)

  

1. תודות לטל שחף שסייע בשכתוב חלק מחומרים
2. Kelly, J.B. (2007). Children's living arrangements following separation and divorce: Insights from empirical and clinical research. Family Process, 46, 35-52. 
3. Nadine J. Kaslow (2004). Competencies in professional psychology, American Psychologist, 59, 774-781 
4. James M. Wood, M. Teresa Nezworski, Howard N. Garb, and Scott O. Lilienfeld (2001). The Misperception of Psychopathology: Problems With the Norms of the Comprehensive System for the Rorschach, Clinical Psychology: Science and Practice 8, N3, 350-373.
   James M. Wood, M. Teresa Nezworski, Scott O. Lilienfeld, & Howard N. Garb (July/August 2003). The Rorschach Inkblot Test, Fortune Tellers, and Cold Reading. Skeptical Inquirer. 61, 29-33. Excerpted by the authors from what's wrong with the Rorschach? Science confronts the controversial Inkblot Test (2003), San Francisco: Jossy-Bass 
5. Kaplan A, (1964). The conduct of inquiry: Methodology for behavioral science. San Francisco, CA:  Chandler (p. 428). 
6. Peltz Dennison, R, Lee, S., & Barber, B. L. (2005). Divorce and its impact on children. In  C.B. Fisher, & R. M. Lerner (Eds). Encyclopedia of Applied Developmental Science. Thousand Oaks: Sage. 
7. Dixon, W.E.  (April 2002).  20 Studies That Revolutionized Child Psychology, Society for Research in Child Development: Developments, 45 (2)
   1. Piaget, J. (1952). The origins of intelligence in children. New York: International Universities Press.
   2. Vygotsky, L. S. (1978). Mind in society: The development of higher psychological processes. Cambridge, MA: Harvard University Press.
   3. Bowlby, J. (1969). Attachment and loss, Vol. 1. New York: Basic Books.
   4. Ainsworth, M. D. S., Blehar, M. C., Waters, E., & Wall, S. (1978). Patterns of attachment. Hillsdale, NJ: Erlbaum.
   5. Chomsky, N. (1957). Syntactic structures. The Hague: Mouton. 
8.  Ahrons, C. (2007). Family ties after divorce: Long-term implications for children. Family Process, 46, 53-65.
      - Cookston, J.T., Braver, S.L., & Griffin, W.A. (2007). Effects of the Dads for Life intervention on inter parental     conflict and co parenting in the two years after divorce. Family Process, 46, 123-137.
   - Cowan, C.P., Cowan, P.A., Pruett, M.K., & Pruett, K. (2007). An approach to preventing co parenting conflict and     divorce in low-income families: Strengthening couple relationships and fostering fathers' involvement. Family Process, 46, 109-121.
    -  Kelly, J.B. (2007). Children's living arrangements following separation and divorce: Insights from empirical and clinical research. Family Process, 46, 35-52.
   -  Kelly, J.B., & Lamb, M.E. (2003). Developmental issues in relocation cases involving young children: When, whether, and how? Journal of Family Psychology, 17, 193-205. 
9. Bowlby, J. (1984). Attachment, Vol. 1. Attachment and loss (2nd ed.). New York: Basic Books
10. Ahrons, C. (2007). Family ties after divorce: Long-term implications for children. Family Process, 46, 53-65. 
11. See items in footnote 8 
12. Bauserman, R. (2002). Child adjustment in joint-custody versus sole-custody arrangements: A meta-analytic review. Journal of Family Psychology, 16, 91-102 
13. Ahrons, C. (2007). Family ties after divorce: Long-term implications for children. Family Process, 46, 53-65. 
14. Ahrons, C. (2007). Family ties after divorce: Long-term implications for children. Family Process, 46, 53-65. 
15. Kelly, J. (1994). The determination of child custody.  In The Future of Children: Children and Divorce, 4, (1), 121-142. 
16. Kelly, J. B. (1993). Current research on children's post-divorce adjustment. Family and Conciliation Courts Review, 31, 29-49. 
17. Ainsworth, M. D. S. (1968), Object relations, dependency, and attachment: A theoretical review of the infant mother relationship. Child Development, 40, 969-1025. 
18. Ainsworth, M. D. S. (1982). Attachment: Retrospect and prospect. In C. M. Parkes & J. Stevenson-Hinde (Eds.), The place of attachment in human behavior (pp. 3-30). New York: Basic Books. 
19. מורן , ש. (2002).  חזק הגיל הרך, נייר עמדה לועדת המשנה בעניין הילד ומשפחתו, הועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה.
20. Goldstein, J., Freud, A, & Solnit, A. J. (1973). Beyond the best interests of the child. New York: Free Press