כאב גרוש לא יכולתי שלא להרגיש תחושה חזקה של עלבון וכעס על דברים שכתב כבוד  השופט אריאל בן-ארי (אטינגר) (תמ"ש 001111/07, 001112/07 ותמ"ש 001113/07, מתאריך 15.12.2008).
פסק הדין מתאר מקרה שגרתי בעניין הכרעת משמורתם של תאומים כבני שנתיים וחצי ומזונותיהם, אך במקרה זה מסוגלותם ההורית של כל אחד מההורים הפכה אותו למקרה חריג מאוד.
מדובר על שני הורים, כאשר לגבי האב נכתב: "כל הגורמים כולם ציינו את מסוגלותו לשמש הורה ראוי לילדים", ואילו לגבי האם נכתבו עמודים שלמים על שקריה בבית המשפט ובעיקר על אי יציבותה וכשירותה כאם, כאשר כבוד השופט כותב במסקנות: "אין צורך להכביר מילים ולפרט מדוע טובתם של שני הפעוטות (בני שנתיים וחצי) היא שלא יגדלו אצל אם הסובלת מהפרעות נפשיות שתוארו בחוות הדעת של המומחית שבדקה אותה.
היש להפקיד את גדילתם וחינוכם של שני ילדים רכים בשנים, אצל אם שסובלת מפתלוגיה נפשית, ומהפרעת אישיות גבולית, אֵם שדבריה סותרים זה את זה, שיש חוסר קוהרנטיות בהתנהגותה, אֵם שסובלת מחוסר תובנה, שהשיפוט שלה הוא לקוי, שהיא בעלת אפקט התנהגות שטוח, שיש לה הפרעות בחשיבה, ושההתנהלות שלה רובוטית?"
מומחית בית המשפט, ד"ר עליזה רינג, סיכמה זאת באמירתה: "ילדים הגדלים אצל אם לא יציבה, גדלים גם הם עם סכנה להפרעת אישיות".
בפסק דינו קובע כבוד השופט בן ארי על העברת המשמורת מהאם לאב ופוסק בהגיון רב שהאב אינו צריך לשלם יותר מזונות לאם.

אז מדוע אני מרגיש עלבון אישי רב מקריאת פסק דינו של כבוד השופט?
מי שיקרא את כל פסק הדין יראה שבמקרה חריג זה, אכן פסיקתו של השופט תואמת את מצב הדברים בפועל, אך בטיעוניו המורחבים מסביר וכותב כבוד השופט, ואני מצטט כמובן, אמירות מאוד מאוד מקוממות.
" אומנם מישקלה הסגולי של חזקת הגיל הרך נמצא "בעֵין הסערה" בימים אלו, אבל, כשמדובר בפעוטות בגיל כה רך, יסכימו גם אותם הדורשים לבטל חזקה זו, כי כדי לשלול את זכותה של אם להיות המשמורנית, צריך ביהמ"ש לסבור שהאב לא זו בלבד שהוא ראוי לכך "יותר", אלא עליו להיות ראוי לכך "הרבה יותר". וכך הם הדברים כשמשווים את מסוגלותה של האם בענייננו, למסוגלותו של האב. ההבדל ביניהם הוא : "הרבה יותר". "

האם יש צורך להסביר? השופט בדבריו בעצם משריש את אותה תפיסה מיושנת, מעוות ומפלה (אך לצערי עדיין השולטת בבתי המשפט בישראל) שרק כאשר האם אינה כשירה להיות אם במשרה מלאה ובכל המובנים לילדיה, רק אז יבחן בית המשפט את יכולתו ההורית של האב ובמקרים בהם האב "כשיר" יקבל הוא את המשמורת על הילדים.
ממשיך כבוד השופט וכותב "כבר נאמר רבות, כי הטלת תפקיד המשמורן על אחד מבין שני ההורים, אין היא פסילה מוחלטת של ההורה השני. קביעת ההורה המשמורן מבטאת את ההנחה שההורה הממונה לתפקיד המשמורן ראוי לכך יותר מההורה השני, וכי בכך מוּשֶגֶת טְפֵי טובתם של הקטינים".
ראוי לכך יותר מההורה השני? האם בתחרות עסקינן? לילד שני הורים, לפני הגירושין וגם אחריהם! שני הורים שמעמדם המשפטי חייב להיות זהה מעצם היותם בני אדם שווים ומעצם היותם הורים לאותו הילד! מה טיבה של תחרות זו שכה אוהבים שופטי בתי המשפחה לערוך בין ההורים? מה תרומתה ליחסי ההורים? לטובתו של הילד? אני חושב שקריאת פסק הדין ממחישה היטב, שאין בכך תועלת לאף צד. בדיוק כמו בכל המקרים האחרים בנושא משמורת הילדים המגיעים להחלטות שיפוטיות בבתי המשפט לענייני משפחה. 
יכולתי לכתוב גם במאמר זה על עבודתם הקלוקלת והבלתי מקצועית של פקידי הסעד (שכרגיל היו היחידים שלא "הבחינו" בליקוי האם כהורה – פשוט כי הם לא חושבים בדרך עבודתם לבדוק משהו מלבד כשירותו של האב), שכבוד השופט כתב על תסקירם את המשפט "מתסקיר זה לא ניתן לאפיין אף אחד משני ההורים כהורה שאינו ראוי להיות משמורן", בניגוד מוחלט לחוות דעתם של כל שאר המומחים.
יכולתי להדגיש את משפטה של "הגברת רקפת עצמון (שהייתה אז פקידת הסעד המחוזית) מסרה לבית המשפט (בעדותה ביום 3.6.07), כי: "האב התגלה כקשוב, הִפְנִים את ההנחיות שקיבל לפני הביקור... המפגש עם הקטינים היה ממש טוב", שנותנת ציונים לאב אך גם היא "שכחה" כנראה לחשוב לבדוק את כשירותה של האם, אך הפעם בחרתי להתמקד באפליה הבוטה של דברי כבוד השופט.

את המסמר האחרון בהשפלתם של האבות הגרושים במדינת ישראל ניתן לראות באמירה כואבת נוספת של כבוד השופט לגבי חוק חזקת גיל הרך: "ואולם – מעולם לא ניקבע כי מדובר בחזקה בלתי ניתנת לסתירה. במציאות החיים העכשווית יש לא מעט אבות, שלא זו בלבד שהם באמת ובתמים רוצים להיות המשמורנים, אלא אף יש להם את מלוא הכישורים הנידרשים לכך (מתוך דבריו של השופט מ' חשין בבג"ץ 5227/97 דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים). במקרה מעין זה (היינו - במקום בו קיים ספק של ממש מי משני ההורים ראוי יותר להתמנות למישמורן על הילדים), או אז יש להיעזר בחזקת הגיל הרך, ולהעדיף את המשמורת אצל  האם על פני המשמורת אצל האב, שכן זוהי טובת הקטין.
קביעתו הנחרצת  שיש להיעזר בחזקת הגיל הרך היא יותר מאשר תמוהה ומוזרה, שהרי אך בכמה שורות קודם לכן ציין השופט המלומד בצדק רב כיצד בכל העולם המערבי, במדינות שבהן נתקיימה החזקה היא כבר בוטלה מזמן ושבמרבית הארצות הנאורות החזקה מעולם לא נתקייימה - לכן מוזר כיצד השופט המלומד לפתע חוזר בו ויוצא במסקנה הפוכה לחלוטין -  באמירה שכל כולה הוא ביטוי של דיעה קדומה שכנראה עדיין נטועה בו בחזקה, עד כי אפילו שופט נאור לכאורה, נכשל בלשונו ברגע המבחן הקשה ואינו מצליח להשתחרר מכבליה  (המקלים יראו בזה אולי שרידים של קיבעון תפיסתי - המחמירים יראו בזה שרידים של פרימיטיביות).

לסיכום, פוסק כבוד השופט על הסדרי הראיה שיהיו לאחר מעבר משמורת הילדים לאב ותקופת מעבר אותה ילווה פקיד הסעד (כן, אותו פקיד סעד שנכשל כשלון חרוץ בהמלצותיו!) אשר יקבע "החל ממתי יתחילו הסדרי הראיה שאני מורה שהם שינהגו בקביעות בין האם לילדיה: פעמיים בשבוע בימות החול (כולל לינה), ובכל סוף שבוע שני (כולל לינה)."
מה יגידו אותם אבות נהדרים שכל רצונם הוא להלין את ילדם בביתם ולזכות בהסדרי ראיה מורחבים ביותר, בדיוק כפי שקיבלה האם "הנפלאה" במקרה זה? אני באופן אישי חושב שחשוב מאוד לשמור על קשר מיטבי בין השני ההורים לילדיהם (ככל הניתן כמובן בהתאם לנסיבות) אך האפליה בין אב גרוש לאם גרושה צועקת צעקות שבר בפסק דין זה.