חוקי מדינת ישראל בתחום זה נחקקו לפני יותר מ-40 שנה, והם מייצגים את התפיסות שהיו נכונות לתקופה ההיא. מושגים כמו "משמורת" ו"הסדרי ראייה" כלל אינם קיימים בחוק הישראלי, ואומצו אצלנו ללא דיון ציבורי ומקצועי. כך קורה, שבמרבית מדינות העולם קיימות כבר תפיסות מתקדמות אפילו יותר, כמו "חלוקת אחריות הורית" ו"הורות משותפת", ואילו החוק בישראל נותר הרחק מאחור.

על רקע זה קיימת תמונת מצב עגומה, לפיה מוטלת משימת ההורות כמעט תמיד על האמא בלבד, אם בעת נישואין ואם לאחר גירושין. יתרה מזאת, החוק הישראלי מכיל הנחייה מפורשת שרואה באם הורה יחיד לילדים עד גיל 6, ומטילה על האב חובה אחת – לממן את מחייתם. החוק הישראלי רואה באם מטפלת ובאב כספומט. החוק אינו מכיר באבהות וחשיבותה לחיי הילדים, ממש כמו שאינו מכיר באפשרות שאם תרצה לשלב קריירה וחיי חברה לצד טיפול בילדים. החוק מחייב לפעול לפי טובת הילד אך אינו מנחה כלל מהי טובה זו.

הכנסת, שדאגה להרחיק כל שייר של אי-שוויון מהחוק הישראלי, הזניחה חובתה זו בתחום ההורות. לא רק שהחוק מחלק את האחריות ההורית על בסיס מגדרי, אלא שהוא מעניק זכויות יתר שונות לגברים ונשים, וכך מאפשר להם לנצל זכויות אלה לצורך מאבקים מרים ומיותרים, במקום שיעודד הידברות והסכמה ביניהם.

הנורמות במדינת ישראל מושפעות ישירות ממצב החקיקה. בניגוד למדינות מערביות, בישראל לא מאמינים בחלוקת אחריות הורית. הדיעות הרווחות אצלנו דומות הרבה יותר לנורמות בעולם בשנות ה-50 וה-60 מאשר למצב הנוהג היום. השילוב של זה עם דיני ההלכה היהודית, המפלים גם הם על רקע מגדרי, מביא למצב עגום. ילדים להורים גרושים בישראל נפגעים יותר מילדים במצב זה במדינות מערביות.

טובת הילד להורים גרושים
מחקרים רבים בשנים האחרונות מוכיחים בוודאות את חשיבותם של שני ההורים לחיי הילד. על פי המחקרים האלה, המסגרת הטובה ביותר להתפתחות הילדים, אחרי המסגרת המשפחתית הנורמטיבית,  היא חלוקת ההורות בין שני ההורים. לנוכחות האב יש חשיבות רבה להתפתחותו היציבה והמאוזנת של הילד, ממש כמו לנוכחות האם. והמחקרים מוכיחים שככל שהילד צעיר יותר, כך הוא זקוק לנוכחות שני הוריו בתדירות גבוהה יותר, זאת בניגוד לאמונות מיושנות כאילו בגיל הרך מספיקה לתינוק נוכחות האם בלבד. ועוד עובדת יסוד מקובלת על הכל – ככל שהמאבקים בין ההורים חריפים יותר, כך הילד נפגע יותר. ילדים שהוריהם משתפים פעולה לאחר הגירושים נפגעים פחות מכולם.

הפיתרון הבולט ביותר לבעיות, אשר עונה על מרבית צרכי הילדים, הוא הסדר ההורות המשותפת.  תפיסת ההורות המשותפת שמה במוקד את טובת הילד וזכויותיו, את אחריות שני ההורים כלפיו ואת הצורך לחלק את האחריות ביניהם. לפי תפיסה זו לא שואלים "איזה הורה עדיף?" אלא "איך האחריות והטיפול בילדים מתחלקים בין ההורים?". וכדי לממש את ההסכמות נחתם בין ההורים מסמך "תוכנית הורות" המקבל תוקף של פסק דין בבית משפט. המערכת כולה צריכה לשנות את תפיסת עולמה, ולעבור ממצב של הכרעה בין הורים למצב של עידוד הידברות ועידוד שיתוף פעולה בין ההורים. 

תמונת מצב עולמית
במדינות כמו קנדה ואוסטרליה וארה"ב מתקיימים בשנים האחרונות תהליכי רפורמה מקיפים בתחום. בין השאר מדובר בשינוי דרך קבלת ההחלטות לגבי הילד, בהוספת מנגנונים שמאפשרים לשני ההורים להגעה להסכמה ולחלוקת האחריות ההורית בדרך של הורות משותפת. בארה"ב מרבית המדינות כבר אימצו העדפה למשמורת משותפת (שהיא גירסה מצומצמת של הורות משותפת, הנוגעת בעיקר לאחריות חוקית ולהסדרים פיזיים). תהליכים דומים מתרחשים גם במדינות אירופה ובמקומות נוספים. כמדינה השואפת לקדמה וקידום זכויות, ראוי שישראל תצטרף למדינות העולם המערבי ותאמץ גישה מתקדמת בתחום ההורות לאחר גירושים.

תמונת מצב חברתית
תפיסת ההורות המשותפת היא חלק משינוי כללי בתפיסת המשפחה וחלוקת התפקידים בה, חלק מעולם בו נשים הן בעלות קריירה ואחריות מקצועית, חלק מעולם בו גברים מגלים את האבהות ואת חשיבות האיזון בין משפחה לעבודה. הורות משותפת היא הפתרון לאימהות המבקשות לפתח קריירה וקשרים חברתיים ואף מעודדת אותן לעשות זאת. הורות משותפת היא גם הפתרון לאבות הרוצים להיות חלק מחיי ילדיהם ומעודדת אבות נוספים לעשות זאת. חלוקת האחריות ההורית בין שני ההורים מובילה להסדרים מרצון בין ההורים, ועוקרת מהשורש תופעות כאובות כמו אבות נפקדים, אימהות מנתקות, תסמונת התנכרות להורה ועוד.