איך אב שבוכה מגעגועים בלילה כי בתו ישנה בבית אחר הרחק ממנו יכול להפחיד? אנחנו כל כך דומים ברגשות שלנו, אבות ואימהות, שמדהים מדוע אנחנו בכלל מטילים ספק בהם אצל זולתנו.

טל שחף
מבוסס על דברים שנאמרו בכנס "פרלמנט הנשים" בנובמבר 2005

אמי שייכת לדור שנלחם למען שיחרור האשה, היא עבדה כל חייה במקביל לעבודתו של אבי. גדלתי בעולם שבו היה ברור שאמא היא לא רק מטפלת, היא גם אדם עצמאי בעל קריירה וחיים משלה.

שנה לאחר לידתי התקבל בכנסת חוק הכשרות המשפטית והאפורופסות, שקבע חד משמעית: אם ההורים מתגרשים, הילדים יהיו אצל האמא. זוהי חזקת הגיל הרך, תפיסה משפטית אומללה שמלווה אותנו כבר 46 שנים.

אך החברה הישראלית של 2008 אינה החברה של שנות ה-60. האבהות החדשה הולכת ומתרחבת: אבות צעירים מטפלים בילדיהם, קמים אליהם בלילה, מחליפים חיתולים, מאכילים ורוחצים. הם שוהים בגני המשחקים, בתור לרופא, באסיפת ההורים של הגן. אימהות צעירות מצפות מבני זוגן להיות אבות חדשים. מעורבות האבות מאפשרת לשני ההורים לנהל קריירה עצמאית, ללמוד, להתקדם בחיים ובו בזמן לא לאבד את הדבר החשוב ביותר והוא הקשר עם הילדים.

זו ההורות המשותפת, שנכונה להורים נשואים, פרודים, גרושים או בכל סוג זוגיות אחר והילדים הם המרוויחים האמיתיים ממנה. מהי בעצם טובתו של הילד? מה הוא צריך יותר מכל? קשר משמעותי, קרוב ותומך עם כל אחד מהוריו, ומסגרת חיים יציבה שבה ההורים משתפים פעולה ולא רבים. האם יש ספק למישהו בצורך הזה של הילד?

אבל כשמגיעים לגירושים, לפירוק ולחלוקת הרכוש יש לדאוג רק למישהו אחד שלא ניתן לקרוע אותו – הילדים המשותפים. האמנם אנחנו דואגים לקשר קרוב של הילד עם שני הוריו? האמנם אנחנו עושים הכל כדי למזער את המאבקים בין ההורים? ההיפך הוא הנכון: השיטה הנוכחית מרחיקה את האב מחיי הילדים, לפעמים מנתקת אותו כליל, מצפה ממנו לתשלום מזונות ותו לא, מצפה מהאמא להיות עקרת בית למופת, אם מסורה לילדיה ותלויה כלכלית ונפשית בגבר ממנו התגרשה.

בו בזמן משסה השיטה את ההורים זה בזה במאבק על המשמורת, מחייבת אותם להוכיח שההורה האחר אינו ראוי, מסוכן, סוטה. לאיזה שיתוף פעולה אפשר לצפות מהורים גרושים כיום?

ועדת שניט, שיש לי הכבוד לקחת חלק בישיבותיה, המליצה על שני צעדים עיקריים: ביטול חזקת הגיל הרך וביטול הגדרת ההורה המשמורן. דווקא העניין השני בעל משמעות רבה יותר: אין קובעים מי יהיה ההורה המשמורן ולשני ההורים יש זכות, וגם חובה בחוק, לשאת באחריות ההורית.

אם אין הורה משמורן, יש להורים הרבה פחות על מה להתכתש. הם רק צריכים להחליט על תכנית לחלוקת האחריות ההורית או להסתייע בגורמים מקצועיים לשם כך.

הצעד השני התבקש מאליו: ביטול חזקת גיל הרך. ישראל היא המדינה האחרונה בעולם המערבי, שהחוק שלה קובע שהאם היא הורה עדיף. אינספור מחקרים הוכיחו כי זו גישה שגויה, שהילד זקוק לשני הוריו, שיש לבחון כל מקרה לגופו. לכולם היה ברור שביטול חזקת הגיל הרך בישראל היא רק עניין של זמן, והזמן הזה הגיע.

מאבקם של ארגוני הנשים בוועדת שניט, נובע מפחד עצום: פחד מגברים נקמנים, אולי אלימים, פחד מהאיום האולטימטיבי בדמות "יקחו לך את הילדים", פחד מניתוק מהמקור הכספי הנקרא מזונות ילדים.

אך אני רואה דווקא את ציבור האבות המסורים. הם בכלל לא מפחידים, אני חייב להודות. איך אב עם ילד צוחק במנשא יכול להפחיד? איך אב שבוכה מגעגועים בלילה כי בתו ישנה בבית אחר הרחק ממנו יכול להפחיד? אנחנו כל כך דומים ברגשות שלנו, אבות ואימהות, שמדהים מדוע אנחנו בכלל מטילים ספק בהם אצל זולתנו.

עלינו להתמודד יחד עם הפחדים, לבנות כלים שיתנו לנו פתרונות טובים, להבין שזהו מאמץ משותף של כולנו ליצור חברה טובה יותר ולסייע לרבע מהילדים במדינה לגדול שמחים ומאושרים. אני מאמין שהדרך הנכונה לעשות זאת היא כשנשים וגברים בונים פיתרון במשותף.