|
 דניאל גוטליב - קולם של ילדים
איורים - רונית גוליק
עטיפה- תמר לוריא
92 עמודים. הוצאת מלוא
מה אתה אוהב יותר?
מה אתה אוהב יותר, את יד ימין או את יד שמאל?
אני לא יודע, אני צריך את שתיהן.
מה אתה אוהב יותר? לאכול או לשתות?
אני לא יודע, אי אפשר בלי זה וזה אפשר בלי זה.
ואת מי אתה אוהב יותר? את אמא או את אבא?
למה אתם שואלים שאלה טיפשית כזו? מה, לא ברור שאני אוהב את שניהם?
ולמה אף אחד לא חשב לשאול אותי את שאלה כזאת לפני שהתחלתם עם כל הגירושין האלה?
יש סיבה שבגללה אני אמור לאהוב היום אחד מכם יותר מהשני? השתנה משהו?
כולנו כהורים חושבים שאנחנו יודעים מה טוב עבור הילדים שלנו. ורובנו גם משוכנעים שאנחנו יודעים להקשיב לילדים שלנו. וזה באמת נכון, רק שבתקופת הגירושים האוזניים שלנו עלולות להקשיב קצת פחות טוב לילדים והמוח שלנו עלול לעבד את המציאות לא בדיוק כשטובתם של הילדים בראש.
ד"ר דניאל גוטליב מקשיב לילדים מדי יום. כפסיכולוג קליני ומטפל משפחתי הוא נתקל במקרים רבים של גירושים, ומשוחח עם ילדים ובני נוער רבים. בספר "קולם של ילדים" הוא מביא דברים אמיתיים שאמרו לו ילדים.
זה לא ספר הדרכה להורים או לילדים, גם לא רומן שעוסק בנפתולי הנפש, אלא אוסף של אמירות קצרות, הבעת עמדות פשוטה, שמשקפת את מצוקותיהם ומאווייהם של ילדים להורים מתגרשים.
אהבתי את הספר בגלל הכנות שמשתקפת בדברי הילדים. הורים, במיוחד כאלה שזה עתה נקלעו לתהליך הגירושים, ימצאו בו יד מכוונת לדרך בה עליהם לנהוג כדי שילדיהם לא יפגעו. ילדים ובני נוער יוכלו להיעזר בספר הזה כתמיכה, כאישור לכך שהם לא היחידים שנמצאים במצב הזה, וכהבטחה שאפשר לעשות את זה קל יותר עבורם.
האמת היא, שגוטליב לא מצליח להשתחרר מעיסוקו כיועץ להורים. אם נרצה או לא נרצה, מאחורי הספר הזה מסתתרת השקפת עולם מוצקה וברורה. דרך משפטים קצרים שאומרים הילדים אפשר לבנות את כללי ה"עשה" וה"אל-תעשה" של הורים מתגרשים: הקשר של שניהם עם הילדים, הצורך בשיתוף פעולה ביניהם, החובה המוחלטת להימנע מהשמצות באזני הילד או שימוש בילד כשליח או אמצעי לחץ. דברים נכונים בעליל, ואם הילדים הם אלה שאומרים אותם, אולי ההורים גם יאמצו אותם מהר יותר.
אם שני בתים
אם שני בתים, כל בית צריך להיות באמת בית
אם שני בתים, אני רוצה להגגיש שרוצים אותי בשניהם
אם שני בתים, אני רוצה שבכל אחד מהם תהיה לי הפינה שלי
אם שני בתים, אני רוצה להרגיש חופשי לפתוח את המקרר בשניהם
אם שני בתים, אני רוצה להרגיש כי שניהם שלי ושמותר לי לעשות מה שאני רוצה עם החפצים שלי - גם להעביר אותם מהבית האחד לבית האחר
אם שני בתים, אני רוצה לבוא לפעמים ביום שלא לפי הסידור ושלא יגידו לי "זה לא נוח, יש לי תוכניות אחרות".
הפורמט, השורות הקצרות והאמירות המדודות מזכירות לפעמים כתיבה לירית, כאילו מדובר ב"הילד הזה הוא אני" או "הכבש ה-16" במהדורה חדשה.
אז זהו, שלא. אצל גוטליב אין משפטי מחץ בסוף כל קטע, ואין לו כוונה לעורר חיוך לכבוד שנינות לשונית או רעיון משעשע. אחרי רבים מהקטעים נותרת תחושה של מועקה, של הזדהות עם הכאב של הילדים, וזה בדיוק ההבדל: כשהילד של יהודה אטלס מנגב את הלחי בשרוול אנחנו מחייכים ומצקצקים בלשון. כשהילד של דניאל גוטליב רוצה להיות שמח כמו ילדים אחרים, אנחנו מתכווצים קצת בתוכנו, ואולי גם נשבעים לעשות כל מה שאפשר כדי שהוא באמת יהיה שמח.
זכותי
זכותי שיהיו לי שני הורים
זכותי לאהוב את שני ההורים שלי
זכותי לחיות חיים של ילד
זכותי לא להיות מעורב במריבות שלכם
זכותי לגדול עם שמחת חיים - גם אחרי הגירושין
טל שחף
|
בטעינה...
