כופר האבהות של השופטת קיציס

טל שחף
פורסם ב'תפוז' ב-31 ביולי 2008

איזה יופי: האב משתמט, האם מהנדסת פיתרון ואילו בית המשפט כמו תמיד מוצא את הדרך לממן את הקונסטרוקציה. ומה על הילדה? ועל הקשר שלה עם הוריה? בזה איש מכל המעורבים בפרשה הזו כנראה לא באמת התעניין. 

הכותרת בעיתון מכריזה: "הגרוש הבריז לילדים? שישלם". הידיעה עצמה מספרת על פסק דין של השופטת חנה קיציס, שחייב אב גרוש לשלם לאם פיצוי על הוצאות שנגרמות לה בגלל שהוא אינו עומד בחובותיו לפי הסדרי הראיה. מתברר שלא ההברזה לילדים היתה הבעייה, אלא העובדה, שכתחליף לאב האם שמה את הילדה בצהרון, מה שגרם לה הוצאות נוספות והביא אותה לתבוע אותן בבית המשפט.

איך יכולה השופטת קיציס לטעות כל כך?

ראשית, למען הסר ספק, אצהיר שאני מתנגד בכל תוקף להשתמטות אב מחובותיו.  אז למה אני לא מתלהב מפסק הדין?

השאלה הנשאלת פה היא רחבה יותר מעצם העובדה שהאשה "ניקנקה" את "המבריז". לאמיתו של דבר, השופטת קיציס קבעה פה "כופר אבהות": האב ממיר את הקשר ההורי עם ילדיו בתשלום לאמא. יהיו כמה וכמה אבות שישמחו על השיטה הזו, שמורידה מהם את כל המיטרד הזה הכרוך בקשר עם הילדים. יהיו אבות אחרים, שמאוד רוצים את הקשר, אבל יש להם ישיבות חשובות ונסיעות חשובות ועניינים דחופים שצצו, והנה נמצא הפיתרון: "אז זה יעלה לי עוד כמה שקלים... מה ההבדל בין זה לבין לשלם לביביסיטר?" ומי הביביסיטר? כמובן, האמא. (שלה "כידוע" אין עבודה ואין פגישות שצצות ואין חיים משלה חוץ מטיפול בילדים...)
מרגע שנקבע העיקרון, המחיר הוא ממש לא הבעיה. והעיקרון הוא שהאמא היא הבייביסטר, ובניגוד ל"לימור של השכנה מקומה 3", האמא זמינה תמיד ואין לה בגרויות או חבר חדש.

הבעייה האמיתית בפסק הדין הזה, ובגישה של פעילות ארגוני הנשים, שמבקשות להחיל כופר הורות בחוק, היא שההורות הופכת כך לסחורה עוברת לסוחר. האב במקרים האלה הוא הלקוח. האם - מספקת השירות. האם במקרה זה מזכיר את המקצוע העתיק בעולם?

במקרה המסוים שלפנינו, לא רק לאב, גם לאם, היו כמה עניינים חשובים או ישיבות שצצו, ולא התאים לה להיות ביביסטר. אז היא הגדילה לעשות והשאירה את הילדה בצהרון. וככה המתוקה יצרה קשר הורי חם עם הצהרונית מרוטת העצבים ועמוסת הילדים המשועממים. איזה יופי: האב משתמט, האם מהנדסת פיתרון ואילו בית המשפט כמו תמיד מוצא את הדרך לממן את הקונסטרוקציה. ומה על הילדה? ועל הקשר שלה עם הוריה? בזה איש מכל המעורבים בפרשה הזו כנראה לא באמת התעניין. 

אני הייתי מצפה מהשופטת קיציס להתעניין קצת בילדה. בכלל, זה רעיון טוב לשאול תמיד מהי טובת הילד. האם טובתו תסתייע מזה שהאב ישלם כופר לאם על הימנעות מביקור? אני חושב שלא. אני חושב ששמירת הקשר או החזרת הקשר לקדמותו היא הערך האמיתי, שכולנו צריכים לשאוף אליו. הטלת כופר מפחיתה את המוטיבציה של האבא, מפחיתה עד מבטלת את אחריותו ההורית ומרחיקה אותו מהילד.

השיטה צריכה להיות אכיפת האחריות ההורית. אב שקיבל על עצמו אחריות הורית מסויימת חייב לעמוד בה כמו שהוא עומד בכל אחריות שמוטלת עליו בחוק. ואם יש לו בעייה, הוא זה, שצריך למצוא את הפיתרון. ואם יש ילד שמחכה בגן, אז הישיבה החשובה תחכה למחר. או שהוא יהפוך עולמות כדי למצוא סידור, ממש כמו שהאם עושה. ואם הוא מפשל בזה, אז הוא פוגע ישירות בילד שלו עצמו. וחוץ מזה הסנקציות נגדו צריכות להיות בתחום האחריות ההורית. ממש כמו הסנקציות על הורה, שהשאיר ילד במכונית בשמש הקופחת.

האם ניתן לאכוף את האחריות ההורית? בוודאי, כמו כל אחריות אחרת שמוטלת על אזרח במדינה. אכיפה פירושה קודם כל, שההורה יהיה מודע לזה, שהוא עובר על החוק ומפר את אחריותו ההורית. מרבית בני האדם מצייתים לחוק ומאמצים את הנורמות שהוא קובע.  באותם מקרים בהם מפר הורה את אחריותו, יש לטפל בו קודם כל בכלים שמטרתם לתקן את ההתנהגות: למשל יעוץ, הדרכה ו"ריענון אבהות", (ניסיון העבר מוכיח אפקטיביות רבה של סדנאות כאלה, אם הן מנוהלות כמו שצריך), גישור בין ההורים ויש בוודאי עוד רעיונות מוצלחים. במקרים חמורים יותר יש מקום לתשלום פיצויים או קנסות ואפילו מאסר על רשלנות פושעת.

הנקודה אינה עוצמת הסנקציה אלא האפקטיביות שלה: האם היא מביאה למטרה האמיתית שהיא - החזרת הקשר ההורי לקדמותו. אני לא בטוח שזו המטרה שהיתה לנגד עיניה של השופטת קיציס.

אבות הם ברובם המכריע אנשים אחראים ממש כמו האימהות ברובן המכריע. אבל הנורמה המעוותת במקומותינו היא, שלאימהות יש אחריות עליונה ואילו לאבות יש אחריות משנה. כמו כתיבה בלשון זכר, זה נובע רק "מטעמי נוחות", מהרגלים ישנים שצריך לשנותם. אבל בניגוד לכתיבה בלשון זכר, זה לא רק עניין של שוויון מגדרי, זה עניין של טובתו המובהקת של הילד.

קישורים

"הגרוש הבריז לילדים? שישלם" - ידיעה בדה-מרקר