גישת המטפל העיקרי היא גישה משפטית (לא פסיכולוגית, לא מבוססת על טובת הילד), המבקשת להכריע במחלוקת בין הורים בעניין האחריות ההורית לילד על ידי הטלת אחריות הורית עיקרית על אותו הורה, שטיפל יותר בילד עד לנקודת הפרידה.
לעיתים מוצע לממש אותה כ"חזקה מכריעה", שלפיה ההורה שטיפל יותר בילדים יהיה זה שיזכה בסמכויות המשמורת וההורה האחר יקבל רק זכות ביקור. לעיתים מדובר ב"חזקה מעדיפה", שלפיה תתחלק האחריות ההורית אך מידת הטיפול והאחריות שיוטלו על ההורה המטפל העיקרי יהיו גדולות יותר מאלה שינתנו להורה השני. לעיתים מדובר ב"קריטריון-על", שמכריע בין שורה של קריטריונים במסגרת בחינת טובת הילד ולעיתים בקריטריון אחד מיני רבים, שיש לבחון אותו כמו את שאר הקריטריונים בעת שבוחנים את טובתו של הילד לגופו.
המשותף לכל הוריאציות האלה היא גישה שגויה אחת: שהשאלה מי טיפל יותר בילד היא הדרך הנכונה לקבלת החלטה על האחריות ההורית כלפיו.
מדוע גישה שגויה? בגלל שורה ארוכה של נימוקים, שפוסלים את גישת המטפל העיקרי מכל וכל ובגלל שאין ולא נימוק אחד שמראה כי טובת הילד מסתייעת כתוצאה ממנה.

הנחות סמויות
חוזקה העיקרי של גישת המטפל העיקרי היא בכך, שמבחינה אינטואיטיבית היא ניראית מוצדקת בהחלט: אם הילד הורגל לאורח חיים ולמעורבות הורית מסויימת, מה קל יותר ופשוט יותר מלהמשיך באותה דרך?
אבל הקביעה, שטובת הילד היא להיות מרבית הזמן באחריותו של מי שמוגדר כהורה המטפל העיקרי שלו, אינה מובנת מאליה כלל ועיקר. קביעה זו טומנת בחובה הנחות סמויות כמו למשל, שחלוקת האחריות בין ההורים בדרך שבה היא נעשתה היתה בחירתם של ההורים ולשביעות רצונם, שטובת הילד מסתייעת מהיותו באחריות הורה מטפל עיקרי אחד, ועוד. מצדדי הגישה הזו אינם בוחנים את טובת הילד, אינם עוסקים באופי היחסים בין כל הורה לילד, או במשקלו של כל הורה בחיי הילד או בתרומתו להתפתחות הילד.

היעדר ידע מחקרי
באופן מפתיע, גישת המטפל העיקרי לא נחקרה ולא נבחנו תוצאותיה והשפעותיה על ילדים, וזאת למרות שהיא מוכרת מזה כ-30 שנה. המחקר הפסיכולוגי והפסיכולוגי-התפתחותי, שבחן את גישת ההורות המשותפת וחלוקת האחריות ההורית במאות מחקרים מכל זוית ובחינה, אינו עוסק בגישת המטפל העיקרי. גם דיסציפלינות העבודה הסוציאלית והגישור אינן עוסקות בגישת המטפל העיקרי כגישה מומלצת או נחקרת. ואין מדובר במקרה: גישת המטפל העיקרי היא יציר כפיהם של משפטנים ולא של פסיכולוגים, והיא מהווה פיתרון לבעייה משפטית, לא לבעיות בתחום טובת הילד וזכויותיו.

עידוד מאבקים בין הורים
בכל המקומות בעולם בהם נערכו רפורמות בתחומי האחריות ההורית ניתן דגש רב לעקרונות ולפרוצדורות, שיצמצמו את המאבקים בין ההורים ויעודדו אותם להידברות ולהגעה להסכמה. במקרה של גישת המטפל העיקרי, טבועה בה הדינמיקה העלולה לפעול בכיוון ההפוך: היא מעודדת את הורים להיאבק זה בזה כדי להוכיח מי מהם טיפל בילד יותר. המרכיב העיקרי, המגביר את המוטיבציה של הורים מתגרשים להסלים את המאבק ביניהם עד כדי עימות משפטי, הוא האפשרות "לנצח" ו"לזכות". והנה, מוצעת פרוצדורה שמאפשרת לאחד ההורים לזכות ב"תואר" "המטפל העיקרי" ועל ידי כך לשלוט בקשר בין הילדים לבין ההורה המפסיד - על כל היתרונות הגלומים בכך.

שיקולים חברתיים
מצדדי גישת המטפל העיקרי, כמו מצדדי חזקת הגיל הרך, מציגים את יתרונותיה בשורה של שיקולים כמו שמירה על הסדר החברתי המקובל, העצמת נשים, מניעת התדיינויות סרק והליכים ממושכים ועוד. ניתוח ההנמקות מראה שמדובר בשתי גישות עם מטרות זהות ברובן. אשר על כן, כשבוחנים את הנימוקים כבדי המשקל שנתנה וועדת שניט בדו"ח הביניים שלה לצורך בביטול חזקת הגיל הרך, אפשר לראות כי הן מנמקות היטב גם מדוע יש להימנע מיישום גישת המטפל העיקרי. כך למשל קבעה הוועדה, על דעת רוב חבריה: "אין לדעת הוועדה מקום להשאיר את "חזקת הגיל הרך" מטעמים אחרים שאינם קשורים לילד המסויים וטובתו, כגון: הפער בין היכולת הכללית של האם לבין היכולת הכלכלית של האב, ועל רקע מצבן המשפטי הנחות של הנשים בדין האישי."

ריבוי התדיינויות סרק
אחת הטיעונים המרכזיים כנגד ביטול חזקת הגיל הרך הוא הטיעון, שהדבר יגרום לריבוי התדיינויות סרק והליכים ממושכים בענין החזקת הילדים, והדבר נדון בהרחבה בוועדת שניט. שילובה של גישת המטפל העיקרי במתכונת המוצעת בהצעת החוק של הוועדה לא רק שלא מסיר חשש זה, אלא אף מגביר משמעותית את המוטיבציה לריבוי התדיינויות והליכים ממושכים: ראשית הדבר נדרש כדי להביא למצב של "היעדר הסכמה בין ההורים" שעל פי ההצעה מפעילה את סעיף 9(ג) לבחינת שאלת המטפל העיקרי ושנית – הדבר נדרש כדי להתמודד על התואר "מקום המגורים העיקרי", אשר לפי נוסח ההצעה יוענק להורה שהילד לן בביתו מספר לילות גדול יותר.
יש לשים לב לכך, שההכרעה מיהו ההורה המטפל העיקרי מסובכת הרבה יותר מההכרעה במקרה של חזקת הגיל הרך, שם אין ספק מי היא האם. בית המשפט ידרש לעסוק בסוגיות רבות של מהות המושג "טיפול" ומידת החשיבות של טיפולים מסוגים שונים והדיון יתארך ויסתבך.

קשיים בקבלת החלטה
במקומות המעטים בהם נוסתה תפיסת המטפל העיקרי התברר עד כמה היא קשה למימוש. הנה מספר דוגמאות:
• מקרים בהם אחד ההורים הוא מטפל עיקרי באחד הילדים והשני מטפל עיקרי בילד שני.
• במקרים בהם כל אחד מההורים היה מטפל עיקרי בתקופות שונות בהתאם לשיקולים כמו לימודים, תעסוקה וכד'.
• מקרים בהם שני ההורים מטפלים במידה רבה בילדים.
בעייה נוספת היא, שבעת המאמץ להוכיח לבית המשפט מי מהם טיפל יותר בילד, נאלצים ההורים לערב במאבק ביניהם גורמים חיצוניים כמו מורים, גננות, שכנים וכו', על כל המשמעויות הנילוות לכך.

שיקולים מגדריים
הנימוק המושמע פעמים רבות בזכות גישת המטפל העיקרי בניגוד לחזקת הגיל הרך, הוא שהתוצאה של שתי הגישות דומה ברוב המקרים (האם תהיה ההורה העיקרי) אבל בגישת המטפל העיקרי ההחלטה כל כך נעשית בדרך א-מגדרית, ללא מתן עדיפות למינה של האם. הגישה הא-מגדרית היא כביכול היתרון הבולט של גישת המטפל העיקרי על פני דוקטרינת או חזקת הגיל הרך.
בכך, יש אולי תשובה למי שחוששים מהזיהוי המגדרי של אימהות עם טיפול בילדים או מי שטוענים שאבות מקופחים מגדרית בעת קבלת ההחלטות. אבל חשוב להבחין שקיפוח מגדרי אינו הסיבה העיקרית לביטול חזקת הגיל הרך אלא הצורך של הילד בקשר חם ותומך עם שני הוריו. הנימוק הא-מדגרי, הלקוח מתחומי המאבק הפמיניסטי, הוא נימוק זר כשמדובר בטובת הילד.
כדאי לשים לב לכך, שגישת המטפל העיקרי היא חלק מאג'נדה ברורה (אם כי שנויה במחלוקת פנימית) של ארגוני נשים בעולם כולו, שמבקשת להביא לידי ביטוי עקרונות חשובים כמו העצמת נשים, מניעת החלשתן, השוואת מעמדן וזכויותיהן וכדומה. חשוב להבחין בכך ששיקולי טובת הילד אינם נבחנים במסגרת האג'נדה הזו, ואם הם מוזכרים, הם נכפפים לזכויות האימהות (טובת האימהות שקולה לטובת הילדים) .

שיקולים חברתיים
מצדדי גישת המטפל העיקרי מציגים גם את יתרונותיה החברתיים: שמירה על הסדרים חברתיים המקובלים בחברה, מניעה מאבות להציג מצג שווא של רצון לטפל בילדים, שמירה על הסדרי מימון כלכלת הילדים המקובלים ועוד. למעשה, מדובר בנימוקים הפוכים מאלה שמשמיעים אותם גורמים בדיוק כאשר מדובר בהורים נשואים. במקרים אלה נקראים האבות לקחת חלק משמעותי בטיפול בילדים, אפילו במחיר ויתור בתחומי הקריירה והפסד הכנסה.
שאלות נוספות בתחום החברתי הן למשל האם אין ה"הסדרים החברתיים המקובלים" משום מניעה, הלכה למעשה, של האפשרות להכניס יותר ויותר אבות למעגל האבהות הפעילה לאחר הגירושים. שאלה אחרת היא איך מעודדים אימהות להשתלב במעגלי הקריירה, הלימודים והחיים החברתיים לאחר גירושיהן? גישת המטפל העיקרי מהווה גורם מעכב משמעותי בתחומים אלה, באשר היא מטילה על האם את האחריות העיקרית לטיפול בילדים תוך השארתה תלויה ביכולתו הכלכלית של האב במקום לעודד אותה לעצמאות.

ניסיון בעולם
הצעות ליישום גישת המטפל העיקרי נבחנו ברחבי העולם בעשורים האחרונים, אבל ברוב רובם של המקומות לא נמצאו ראויים לשימוש. מדינות בארה"ב, שיישמו את הגישה הזו בעבר, חזרו ותיקנו את החוק וביטלו את חזקת המטפל העיקרי. באירופה הגישה כלל לא באה לידי ביטוי.