חוק ההורות המשותפת, שמתחיל את צעדי החקיקה שלו בעקבות המלצות ועדת שניט, יחולל מהפיכה של ממש בתחום ההורות בישראל. אז איך קרה, שנטע זר צמח בלב המלצות שניט, ומה צריך לעשות כדי לעקור אותו משורש

טל שחף

המלצות וועדת שניט, שאומצו אתמול (18.1.12) על ידי שר המשפטים יעקב נאמן, הן הבשורה הגדולה ביותר שיכלו ילדים להורים גרושים לקבל מהמדינה. ולא רק הילדים, גם הוריהם. כמה סימלי הדבר, שבשנת היובל לחקיקתו של "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (התשכ"ב, 1962)" מחליט משרד המשפטים להחליפו בחוק מתקדם, המתאים לחברה בת זמננו.

במקום "חזקת הגיל הרך", שנועדה לוודא את חלוקת התפקידים המסורתית - מטפלת עיקרית ומפרנס עיקרי, בא החוק החדש ופותח מגוון אפשרויות לשני ההורים לנהל קריירה וחיי חברה ובו בזמן לשמור על מעורבות רבה בחיי הילדים. הצורך של הילדים בקשר מיטבי עם שני ההורים וטובת הילדים בכלל – זה השיקול "הראשון במעלה" על פי המלצות הוועדה.

קמפיין ההפחדה של ארגוני הנשים, המתוסרט והמתוזמר היטב מזה חודשים ארוכים, אכן מפחיד - בכל הקשור ביכולתם של ארגונים בעלי אינטרס ברור להשפיע על אמצעי התקשורת ועל מקבלי ההחלטות ולהפוך אוסף בדותות ואי-דיוקים לתמונת עולם מעוותת. הרעיון, שטובת הילד קודמת לטובת ההורים, הוא לצנינים בעיני פעילות ארגונים אלה. ומכיוון שכיום אין חולק על כך שילדים זקוקים לשני הוריהם, ויתרו מרבית הדוברות על הטיעון לפיו עצם חלוקת האחריות ההורית מהווה סכנה נוראית לילדים. המאבק היום הוא על השליטה, ממש כך, בחיי הילדים ועל סימון האם כהורה מטפל עיקרי, מה שמבטיח שליטה על משאבים כספיים ואחרים.

מעורבות האב בחיי הילדים, למה לא? הן יאמרו, ובלבד שהאם תישאר בעמדת הקובעת, השולטת ובעלת הזכויות בכל הקשור לילדים.

טיעון ההפחדה העיקרי שחוזר ועולה הוא, שהאפשרות לחלוק את האחריות ההורית, תביא לסחיטה מצד גברים כלפי נשים במטרה לשלם פחות מזונות. האיום מנוסח באותן חמש מילים, שמעלות צמרמורת בגווה של כל אם – "הוא ייקח לך את הילדים". תחת האיום הזה, כביכול, האשה תהיה מוכנה לוותר על כל דבר. רק שלא יקחו לה את הילדים.

אלא שמדובר בהפחדה ריקה מתוכן, משוללת כל אחיזה במציאות. גם אם נניח שיש אבות שמעוניינים רק לסחוט את נשותיהם, המירב  שהם יוכלו לעשות על פי החוק החדש, הוא לחלוק את הטיפול בילדים עם האם: לאסוף אותם מבית הספר, לקחת אותם לחוגים, להכין להם ארוחת ערב, לספר להם סיפור באמבטיה. רגע, זה לא בדיוק מה שאימהות כל-כך רבות מייחלות לו כל השנים? שלא כל העומס יפול על כתפיהן? איפה פה הסכנה הנוראה?

מהפיכה בתחום ההורות בישראל

החשיבות הרבה שמייחסים לחוק החדש, הן תומכיו והן מתנגדיו, מוצדקת בהחלט: המלצות ועדת שניט יחוללו מהפיכה של ממש בתחום ההורות בישראל. אבל דומה, שמרבית המתנגדים לא טרחו לקרוא את ההמלצות המפורטות, שהרי אחרת לא היו מתבטאים כך. אז הנה בקצרה, כשירות לציבור רדוף הפחד, על מה ממליצה ועדת שניט:  

החידוש החשוב ביותר הוא הפסקת השימוש במונח הורה "משמורן". כיום, תחת צילה של חזקת הגיל הרך, נדרש בית המשפט להכריע מי מההורים יהיה המשמורן, מה שמביא לכל סיפורי הגירושים המכוערים שאנו פוגשים חדשות לבקרים, הכוללים מאבקים קשים על התואר "הנכסף" הזה. על פי החוק החדש, איש מההורים לא יוגדר כמשמורן. מכיוון שכך, גם אין צורך בחזקת הגיל הרך, שמטרה לקבוע מי יהיה המשמורן, ועל כן היא בוטלה.

מה יבוא במקום זה? כאן נכנס כלי חדש לשימוש: "הסכם הורות" – הסכם בין שני ההורים, שקובע איך תתחלק האחריות ההורית בפועל. במקום להחליט איזה הורה יהיה בעל השליטה כמשמורן, יש צורך להחליט בשאלות כמו מי יקח את הילד מבית הספר ביום ראשון ומי יסיע אותו לחוג ביום שני. לא ממש שאלות הרות גורל כמו שאלת המשמורנות. החוק החדש יעודד הורים להגיע לניסוח הסכם הורות בעצמם או בעזרת גורם שלישי. רק אם לא הצליחו לעשות זאת יכנס בית המשפט לתמונה כשהמטרה שלו אחת ויחידה: לקבוע "הסדר הורות" מיטבי עבור ההורים.

לראשונה קובעת ועדת שניט מהי בדיוק טובת הילד. החוק החדש מנחה את בית המשפט איך לקבוע את טובת הילד ואילו שיקולים עליו להביא בחשבון בעת גיבוש הסדר ההורות: זכותו של הילד לקשר משמעותי, אישי, ישיר וסדיר עם שני הוריו, צרכיו ההתפתחותיים המשתנים של הילד, רצון הילד, נכונות כל אחד מההורים לשתף פעולה ועוד. לקריטריונים אלה הקדישה הוועדה דיונים ארוכים והתוצאה היא כלי מצויין בעזרתו יקבע בית המשפט את פרטי הסדר ההורות, בלי שום תנאים מוקדמים, חזקות או שיקולים לא רלוונטיים.

יתרה מכך, אין במנגנון הזה שום מרכיב שמאפשר להורה להשיג ניצחון  בזכות פניה לבית המשפט, שהרי ממילא כל מה שיעשה בית המשפט זה לקבוע הסדר הורות. ולכן צפויים עוד ועוד הורים מתגרשים להגיע להסכמה בכוחות עצמם או בתהליכי גישור ולא במאבק משפטי.

פוליטיקה של לחצים והפחדות

המלצות שניט גובשו על בסיס מחקרים מתקדמים בתחום התפתחות הילד וניסיון שנצבר בארץ ובעולם בתחומי המשפט והטיפול בילדים להורים גרושים. אלא שארגוני הנשים לא ממש מתעניינות ברפורמה שמיטיבה עם הילדים אלא בשימור כוחן של האימהות והבטחת התשלומים שהן מקבלות היום. מהרגע הראשון הן אטמו עצמן לכל צורה של הידברות או פשרה, ואסרו מלחמה כוללת על כל שינוי בתחום. אלא שבעוד מרבית ארגוני הנשים יישרו קו ביניהם והתנגדו לעצם הקמת הוועדה ולביטול חזקת הגיל הרך, הארגונים המתוחכמים נקטו בקו ערמומי: הם יזמו מנגנון שיעקר את המלצות הוועדה מבפנים, יגבר על כל הרעיונות היפים ויקבע כי בשורה התחתונה האמא תישאר ההורה האחראי העיקרי.

ארגונים הנשים הפעילו לחץ חסר תקדים בתולדות ועדות ממשלתיות על חברי ועדת שניט, אם ישירות ואם באמצעות שליחיהם במוסדות וארגונים רבי השפעה. בתוך בליל של הפחדות, אזהרות והפרחת בדותות וחצאי אמיתות, עלה מסר עיקרי אחד כלפי חברי הוועדה: הלכתם רחוק ממדי, חייבים לשמר את מרכזיות האם בחיי הילדים. התוצאה ניתנת למדידה פשוטה: לעומת דו"ח הביניים, בו היו שלוש בלבד מחברות ועדה בדעת-מיעוט, התייצבו בסיום עבודת הוועדה מרבית חברי הוועדה בעמדה, שמבקשת להבטיח את שליטת האם בילדים. כך נולד סעיף 9(ג) בהמלצות הוועדה, שמנוגד לחלוטין לשאר המלצות הוועדה.
בסעיף זה, שהעסיק את הוועדה בשנתיים האחרונות, נקבע מצב היפותטי לחלוטין שבו בית המשפט אינו מצליח לקבוע תוכנית הורות למרות כל הקריטריונים שמוצעים. "שובר שוויון" קראו לזה, אח"כ "מבוי סתום"  - ביטויים צבעוניים שמתארים מצב מעושה, לא קיים. אתם מכירים הרבה שופטים שיקפאו על עומדם ולא יצליחו לחלק את העבודה בין שני ההורים על בסיס רשימה כל כך מפורטת של קריטריונים?

אבל כדי להכניס מנגנון מלאכותי חייבים כנראה לייצר מצב מלאכותי. ובמצב המלאכותי הזה, נקבע בסעיף 9(ג), בית המשפט "יתן משקל מכריע לשיקולי שמירת היציבות בחייו של הילד ולאופן ולמידה בהם טופל על ידי כל אחד מהוריו". במלים אחרות: במצב של מאבק בין הורים, בית המשפט יתן עדיפות להורה שטיפל יותר בילד, שהוא במרבית המקרים כמובן האם. והנה נפתרה בעיית השופט המתלבט: ההורים מתווכחים? תשאיר את הילדים עם האמא.

הסעיף הזה מיישם את הגישה המוכרת כ-"חזקת המטפל העיקרי": ההורה שטיפל מרבית הזמן בילדים ימשיך לטפל בהם מרבית הזמן. זו גישה שגויה, פוגענית, שאינה מבוססת על מחקרים בדבר טובת הילד ואף לא על תקדימים בעולם. חברת הוועדה המתפטרת, ד"ר דפנה הקר, הגדירה אותה באחד ממאמריה¹ כ"אסטרטגיה פמיניסטית", שמטרתה ליישב את הסתירה בין ערכים שונים בפמיניזם, תוך שימור מקומה של האם כאחראית עיקרית לילדים (שהרי לא נאמר במפורש שהאם תטפל בילדים אבל בפועל זה מה שיקרה ברוב הפעמים). 

את האסטרטגיה הפמיניסטית הזו נאלצו חברי ועדת שניט לקבל, משל היתה טובת הילד ולא טובת האשה. בניגוד להמלצותיה של הוועדה עצמה, נכנס הסעיף שמחזיר במלוא עוזם את המאבקים בין ההורים: קביעת המטפל העיקרי זהה לקביעת המשמורן - מאבק משפטי ארוך ומתיש, שבו כל אחד מההורים מנסה לשכנע שהוא הקריא יותר סיפורים לפני השינה או עשה יותר אמבטיות. ארגוני הנשים מתריעים כי המלצות ועדת שניט יביאו להתארכות הדיונים המשפטיים אבל כמה משעשע - דווקא התוספת שכפו על הוועדה, היא זו שתביא להתארכות הדיונים המשפטיים ולפגיעה בילדים.

עכשדיו מגיע שיא האבסורד: ארגוני הנשים הצליחו להפוך על פניהן את המלצות ועדת שניט, מצד אחד אמנם בוטלה חזקת הגיל הרך אבל מצד שני הוכנסה בת דמותה - חזקת המטפל העיקרי. ובכל זאת הן ממשיכות להיאבק בהמלצות ולנסות ולמנוע את חקיקת החוק החדש. 

ואילו רבים מבין תומכי המלצות ועדת שניט מתקשים לעשות זאת כעת בלב שלם בגלל הנטע הזר שהוכנס לתוכן, שסותר את שאר ההמלצות.

בשורה התחתונה מה ניתן לעשות? במאזן הכולל, רוב רובן של המלצות הוועדה ראויות ונכונות ולכן יש לפעול כדי שתהליך החקיקה יושלם. טירפוד תהליך החקיקה הוא משאתם נפשם של ארגוני הנשים ותומכי הרפורמה צריכים לזכור שללא חקיקה דבר לא ישתנה. עם זה, תהליך החקיקה הוא בדיוק המקום לשכנע את מקבלי ההחלטות בדבר הדרך הקלוקלת בה התקבל סעיף 9(ג) ומדוע יש להסירו כמו נגע ממאיר.

שר המשפטים יעקב נאמן הוכיח בינתיים יכולת עמידה מול מסע הלחצים רב העוצמה של ארגוני הנשים. אחרים לצידי הדרך, אנשי מקצוע ופוליטיקאים כאחד, התקפלו מול הלחצים והם מצדיקים את עמדותיהם החדשות בדיוק באותם טיעונים של ארגוני הנשים.

אלא שיש גם זווית אופטימית להסתכל על המצב: ארגוני הנשים ניכשלו במאמציהם למנוע את הקמת ועדת שניט, נכשלו במאמציהם למנוע את פרסום דו"ח שניט ונכשלו גם במאמציהם למנוע את אימוץ ההמלצות על ידי שר המשפטים. עם רקורד הצלחות כזה, אולי יש סיכוי שגם נסיונם הנוכחי למנוע את חקיקת החוק ולהותיר את חזקת הגיל הרך בעינה – גם הוא ייכשל.

---
1. דפנה הקר, "פמיניזם דילמתי ומודל המשמורת הפיזית הרצוי בגירושין", בתוך עיונים במשפט מיגדר ופמיניזם, בעריכת דפנה ברק-ארז ואחרות (הוצאת נבו), 2007, עמ' 699-732.

עוד באותו עניין

טל שחף - מלחמה על גב הילדים - תשובה למאמרה של ד"ר אורית קמיר