ילדים קטנים, זכויות גדולות זכויות ילדים הלכה למעשה |
זכויות ילדים הלכה למעשה
ד"ר פיליפ וירמן *
החוקר האנגלי ג'ו בודן כותב כי "קיים ספק אם המדינה היא הסוכן המתאים להוציא לפועל את זכויות הילדים במקרים חמורים; ייתכן שגורמי הנזק הם עצמם גורמים ממשלתיים. נוסף לכך, האמצעים שבהם נוקטות ממשלות נוטים להיות נקודתיים ולהחטיא בעיות חברתיות מורכבות בחיי היומיום".
למרות דברים אלה, יש לברך על תנאי מינימום לזכויות ילדים, כפי שנקבעו באמנת האו"ם לזכויות הילד, ובמקביל לזכור שיישום האמנה הלכה למעשה מתקיים בחיי היומיום. באמצעות האמנה ניתן לעקוב אחר מדיניותה של קהילה ואחר ההוצאה לפועל של מדיניות זו. כמו כן, ניתן להשפיע באמצעות האמנה על פיתוח מדיניות. לרשויות מקומיות תפקיד מרכזי ביצירת שירותים המעודדים ומפתחים את זכויות הילדים.
ניתן לבחון את זכויות הילדים במישור עמוק יותר:האמנה לזכויות הילד מהווה קונצנזוס עולמי בנוגע למהותן של זכויות ילדים ואילו הוראות מינימליות נובעות מזכויות אלה. יחד עם זאת, אם ייתפש כלי זה כאמצעי "שיטור" בלבד, תאבד משמעותו ותיווצר התנגדות. אנתרופולוגים רואים בזכויות הילדים "זכויות הנארגות מתוך תרבות, ולא כנורמה שיש להוסיף עליה, או להשרישה בערכי החברה ומוסדותיה" (תרזה בלנש, "תמימות אבודה, ילדות גנובה", 1996).
האנתרופולוגית תרזה בלנש, שעבדה בבנגלדש, כתבה ש"החלוקה בין אדם מבוגר לילד תובן, ולפיה ניתן יהיה לפעול על סמך זכויות רק בקונטקסט חברתי ייחודי". כשהיא מתייחסת לנורמות אוניברסליות חדשות בנוגע לזכויות ילדים, מעירה בלנש: "למדינות השפעה ברמות שונות על האוטונומיה של הקהילות. חברי הקהילות שייכים לדתות שונות, משתתפים בכלכלה הלאומית והבינלאומית, צופים בתקשורת כלל-עולמית. בעוד שתרבויות שונות זו מזו באופנים עקרוניים, הרי שבעולם המודרני הן גם קשורות זו לזו בחזקה. יש לכך חשיבות מרובה במיוחד בכל הקשור לשוויוניות, כי היא נתפסת כאידיאל וערך בכל חלקי העולם המודרני".
בלנש טוענת שהאמנה הבינלאומית לזכויות הילד, שישראל אישררה, עלולה לחזק יחסיות תרבותית, כמו למשל ריאקציה פונדמנטליסטית. "גלובליזציה", על-פי בודן, "בהחלט יוצרת השקפת עולם חדשה,אבל גם משקפת את הנורמות הסותרות ואת הפער בין מודלים אוניברסליים ומקומיים".
בעיה של מיקום
פרויקטים למען ילדים (כדוגמת אלה הנערכים בשבדיה, בנורבגיה ובקוסטה-ריקה) נערכים בדרך-כלל במוסדות רמי דרג, וילדים נמנעים מלהגיע למוסד לקבל עזרה. בקוסטה-ריקה, למשל, שוכנים משרדי הפרויקט הממשלתי למען ילדים בארמון, ועל הילדים לעבור עמדות שמירה ופקידים עד לקבלת מענה. פרויקט המתנהל ברמה המקומית ובגובה העיניים, כמו מרכזי המידע, לא יאבד את לקוחותיו. כך פועלים מרכזי המידע של אב"י (בערים אשדוד, חיפה, רמלה, רהט, באר-שבע וירושלים), כמו גם "חנויות המשפט לילדים" בהולנד, ו"משרדי ההגנה העירוניים לילד ולמתבגר" בפרו.
הפרויקט בפרו החל בשנת 1993, בניסיון לפתוח "משרדי הגנה" מקומיים בעשר רשויות מקומיות. לאור פריחת המשרדים הראשונים, נוסדו בשנת 1994 35 משרדים נוספים. כיום, בתום השלב הראשון בארגון המערכת העירונית להגנת ילדים ומתבגרים, פזורים ברחבי פרו 155 משרדים. בבירה, לימה, טיפל המשרדלהגנת הילד ביותר מ12- אלף מקרים של הפרת זכויות ילדים, וההערכה היא כי מדובר במספר כפול של מקרים בפרו כולה. התוכנית זכתה לחשיפה בקרב התושבים, וללגיטימציה חברתית. כמו כן נוצרה תשתית למיסוד ולהמשכיות עבודת המשרדים. באופן כללי, נוצר מודל של מערכת עירונית כלל-ארצית מרשימה, שמטרתה לקדם את זכויות הילד ולהגן עליהן.
דו"ח מסכם על הפרויקט הפרואני, שנערך על-ידי אוניברסיטת אופסלה בשבדיה והארגון השבדי להצלת הילד, קובע כי "ילדים הם אינטרס משותף למרבית בני-האדם, וכולנו צפינו בצורכיהם. ילדים עומדים מעל לאינטרסים קבוצתיים צרים או לפוליטיקה מפלגתית. נדמה שבכל קהילה חשים המנהיגים צורך לעשות למען הילדים. אבל 'חוסר משאבים', 'סדרי עדיפויות' והתחושה ש'המצב בלתי ניתן לשינוי' הם הגורמים העיקריים לקיפאון במצב. כמו כן, המחאה בנושאים העוסקים בילדים היא מועטה, והלחץ חלש מדי. ילדים אינם מוחים, וגם אם ימחו, איש לא שומע את קולם. פתיחת המשרדים העירוניים להגנת הילד מהווה שינוי חיוני. לפנינו ערוץ ממסדיאליו ניתן להפנות בעיות, דאגות, דרישות ושאלות, והמאפשר גם מציאת פתרונות בקהילה עצמה. באמצעות מוסד זה ניתן לשתף את מנהיגי הקהילה, המוסדות הציבוריים השונים והתקשורת לשיפור מצב הילדים".
התקדים הפרואני מוכיח שניתן לשלב מאמצים של החברה האזרחית והסקטור הציבוריבאופן אחראי למען ילדים. בדו"ח השבדי נכתב כי "מממצאי המחקר ניתן להסיק שהרשות המקומית יכולה להיות ערוץ מצוין להתפתחות ולמיסוד פעולות חברתיות למען ילדים". הדינמיקה בחברה המודרנית מניחה נושאים הקשורים לילדים בראש סדר העדיפויות של השלטון המקומי. במרכזים הפרואניים משתפים פעולה עובדים מתחומים שונים (עורכי-דין, עובדים-סוציאליים ועוד) ומסגרות שונות, אשר מקימים יחדיו מערכת לאומית. הצלחת המשרדים קשורה ישירות למאמצים מאוחדים הנעשים במסגרת של תנועה חברתית, בה משתתפים מוסדות ציבוריים, ארגונים פרטיים, המדינה ואזרחים, יחד עם הילדים עצמם.
הרשויות המקומיות מהוות עמוד תווך של המערכת הפרואנית. הן מבטיחות המשכיות והשתתפות קהילתית. מניסיונה של אב"י, לא תמיד מצליחה העירייה לתת את התמיכה הנדרשת לפרויקט למען הילד, ולעתים דווקא בקהילות בהן קיימת דרישה דחופה למערכת תומכת ניצב המרכז הקהילתי מול מערכת עירונית לא מאורגנת וחסרת משאבים כלכליים. במקרים רבים קבלת תמיכה מהמערכת העירונית מהווה אתגר רציני. סטודנטים למשפטים יכולים להוות עמוד תווך נוסף. "חנויות המשפט" בהולנד מופעלות בעיקר על-ידי סטודנטים. בישראל מרבית הסטודנטים מבוגרים יותר, לאחר שירות צבאי, ואינם פונים לעשייה חברתית התנדבותית. בעיה נוספת היא העובדה שרק עשרה אחוזים מהקטינים העומדים למשפט בישראל מיוצגים על-ידי עורך-דין, לעומת כל הקטינים בהולנד. כדי לאפשר ייצוג ותמיכה גם לנוער ישראלי, בהשראת חנויות המשפט ההולנדיות, נפתח בחיפה לפני חמש שנים מרכז המידע הראשון לנוער ישראלי. מרכזי המידע בישראל נגישים לכל בני-הנוער. הגישה היא לקרב את אנשי המקצוע לנוער בקהילה וליצור מרכזי קבילות אזוריים לנוער (בדומה לקיים באוסטריה, ובניגוד לנציבויות קבילות כלל-ארציות לנוער שנפתחו לאחרונה בארצות רבות, ביניהן סרי-לנקה, שבדיה, בלגיה ודנמרק).
אימוץ האמנה הבינלאומית כאסטרטגיה
לשירות צוותי מרכז המידע של אב"י עומדת האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, המשמשת מכשיר אסטרטגי לעידוד זכויות ילדים. האמנה, שאושררה על-ידי מדינת ישראל ב1991-, מספקת תנאי מינימום לבחינת מדיניות ומעשים המשפיעים על ילדים. אמנות, באופן כללי, מופנות למדינות. בחלק השלישי של האמנה, בהוראה 47, מצוין בבירור כי "אמנה זו כפופה לאשרור". ישראל הפכה לחברה באמנה כשהעבירה את אשרור הכנסת לידי המזכיר הכללי של האו"ם, בקיץ 1991. יחד עם זאת, ההוכחה לקיום האמנה היא ביישומה הלכה למעשה. אם האמנה לא תיושם, ברמת המדינה ואף ברמת ארגונים, עיריות ובמשפחות עצמן, היא תישאר בגדר מסמך כתוב.
ב-3 בספטמבר 1997 אימצה עיריית אשדוד את אמנת האו"ם כקו מנחה למדיניות העירונית לגבי ילדים. העירייה הצהירה ש"תכבד את עקרונות האמנה בכל תחומי עבודתה". נציגות אב"י ועו"ד יהודית קרפ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ונציגת ישראל לוועדת האו"ם לזכויות הילד, השתתפו בישיבה מיוחדת לרגל המאורע. קרפ אמרה ש"על כל שירותי העירייה להיות מעתה ידידותיים לילדים, וכי על מועצת-העירייה להתחשב בעמדת הצעירים, למרות שאינם יכולים להצביע". עיריית אשדוד שמה לפניה למטרה חשובה לנסות להביא לחבירה של מודלים מקומיים, ארציים וכלל-עולמיים בנוגע לילדות ולגידול ילדים.
בימים אלה הביעה עיירת הפיתוח אופקים עניין באימוץ האמנה. אב"י מקבלת יזמה זו בברכה וקוראת לרשויות מקומיות ולגופים נוספים להצטרף. אם מאמץ זה יוכתר בהצלחה, תשקול אב"י פתיחה בהליך הרשמה ציבורי של גופים שיאמצו את האמנה, כפי שקיים כבר בלונדון.
פוליטיקאים רואים בילדים נושא לא פוליטי. קולגה שבדית כתב בנושא זה כי "כתוצאה, ילדים נפגעים, מאחר שהם נדחקים לשולי סדר העדיפויות של הפוליטיקאים". שימת הילדים והנוער במרכז הדיון הפוליטי העירוני, כפי שנעשה באשדוד, היא מעשה אמיץ, מעניין ובעיקר לטובת כל ילדי אשדוד. אנו מקווים שבקרוב תגדל רשימת הקהילות שישימו את טובת הילד בראש עדיפויותיהן.
--------
* ד"ר פיליפ וירמן שימש כנשיא ארגון DCI (יDefence for Children International') הבינלאומי. ד"ר וירמן ייסד בשנת 1987 את עמותת אב"י, נציגת DCI בישראל, ושימש כמנכ"לה הראשון.
|
|
