"אידאליסטית בלתי נלאית, משפטנית, פמיניסטית, מרצה, אוהבת מסעות, חתולים, סרטים, חברות וחברים," כך מגדירה את עצמה ד"ר אורית קמיר. אם היינו צריכים להוסיף על כך, היינו מציינים שד"ר קמיר היא ממנהיגות התנועה הפמיניסטית בישראל, ומאמריה ועמדותיה מהווים סמן אידאולוגי רב השפעה לארגונים הפמיניסטיים ולפעילותיהם.

וכך מתחיל המאמר של אורית קמיר:

"חזקת הגיל הרך היא שריד מעולם מסורתי, פטריארכלי, בו נשים הן המטפלות בילדים: הן היודעות לעשות זאת, הן הרוצות לעשות זאת, והן המיטיבות לעשות זאת. אמהות היא תפקידן החברתי והיא זהותן האישית. גברים, אבות, עסוקים בפרנסה, בניהול העולם, ואינם יודעים, יכולים, רוצים לטפל בילדים רכים בשנים ולהעניק להם את שהם זקוקים לו. חזקת הגיל הרך מבטאת מוסכמות ומבנים משפחתיים וחברתיים של עולם מסורתי זה, ולכן גם מנציחה ומחזקת אותם. במובן זה היא כולאת נשים – וגברים – בסטריאוטיפים שאינם מאפשרים חלוקה מחודשת של תפקידי המיגדר במשפחה ובחברה בכלל. זאת ועוד: בפועל, במציאות, ישנם אבות המטפלים בילדיהם הרכים ממש כמו האמהות ואף טוב יותר. עבורם ועבור ילדיהם, חזקת הגיל הרך היא פגיעה קשה ברווחה, בשמחת החיים, באיכות החיים."

הייפלא כי שמחנו על עמדה מוצקה זו כנגד חזקת הגיל הרך? ד"ר קמיר, ביושרה האינטלקטואלי כי רב, מודה כי חזקת הגיל הרך פוגעת קשות ברווחה, בשמחת החיים ובאיכות החיים של ילדים ואבות, וכולאת נשים וגברים בסטריאוטיפים ישנים. לא היינו יכולים לנסח את זה טוב יותר.

חבל שהמשך המאמר פחות משמח. "ואולם כל האמור בפיסקה הקודמת הוא רק חלק אחד מן התמונה השלמה, ואסור בשום פנים ואופן לטפל בסוגיה מחוץ להקשר הכולל, המציג אותה באור שונה לחלוטין" כותבת קמיר, ומפליגה בהסברים על הפליית נשים לרעה בכל תחומי החיים מול הפליית הגברים לרעה בתחום ההורות. ואנחנו שואלים: אוקיי, הסכמנו ללא פיקפוק שנשים עדיין מופלות לרעה בכל תחום אפשרי. האם זה מצדיק לגרום לילדים שלהן "פגיעה קשה ברווחה, בשמחת החיים ובאיכות החיים"? וכך מתחוורת הבעייה המרכזית בעמדת הפמיניזם הרדיקלי בנושא אחריות הורית, בקליפת אגוז: הילדים (וגם האבות) הם בני ערובה להשגת שוויון לנשים.

לקריאת המאמר המלא של ד"ר אורית קמיר »

לקריאת מאמר תגובה של טל שחף »

 
          ד"ר אורית קמיר