לקרוע ילדים מאחד ההורים

אם היינו יכולים ליעץ לצעירים עם מי להתחתן, היינו מציעים, מזהירים, מתחננים - בחרו בן זוג ישראלי, רצוי מהאיזור שלכם, אם הוא מהעיר שלכם זה בכלל טוב. מצבי הגירושים הקשים ביותר להכרעה הם המצבים, בהם ההורים באים ממדינות שונות. למעשה, אלה מצבים בהם אין פיתרון טוב. גם לא סביר. המקסימום שאפשר לצפות לו, הוא הרע במיעוטו, ולמרות זה אנחנו חוזים פעם אחר פעם בפתרונות שהם הרע בהתגלמותו.
כשבני זוג ממדינות שונות מתחתנים, מחברת אותם זה לזה אהבה. אחר כך גם ילדים. אותו הורה שהסכים לעבור ולחיות במדינתו של ההורה השני מקריב לא-מעט, אבל הזוגיות וההורות המשותפת הם פיצוי מספק.
אבל כשהאהבה חולפת אנחנו רואים פעמים רבות, שלא נשאר דבר שמחבר את ההורה הזר לארץ. אפילו התאזרח בה, אפילו מצא בה מקום עבודה. ההורים והמשפחה שלו נותרו רחוקים ומתגעגעים, החברים הם בדרך כלל אלה שהיו חברי ההורה השני לפני כן. והפיתוי, שקיים בכל גירושים, לקחת את הילדים ושההורה השני יתנדף, הפיתוי הזה נראה ממשי ובר מימוש, ממש קורץ.
התוצאה - גירושים של בני זוג שבאו ממדינות שונות מגיעים פעמים רבות לתביעה בבית משפט להגירה עם הילדים. ברוב רובם של המקרים מדובר בבקשות של אימהות להגר עם ילדיהן בטענה כי קשייה של האם מרובים והילדים ניזוקים ממצוקתה.
מישהו הזכיר ילדים? כן, הם באמת שם, והם לא אשמים במה שקרה בין הוריהם. אבל הטלטלה הקשה מכל נופלת עליהם. לא רק שהם נמצאים בסיטואציה שלא הם יזמו, ושנוטלת מהם את הזכות לחיי משפחה תומכים ומביאה להתרחקות מאחד ההורים, אלא שכעת הם מושלכים למעגל חיים חדש, במדינה זרה להם, שפה ותרבות שזרות להם, חבריהם נותרים מרחוק וההורה הנותר בארץ נקרע מהם כמעט לחלוטין. התיתכן פגיעה קשה יותר בילדים?
המצב בישראל בתחום זה עגום. בתי המשפט למשפחה, שהשכילו לאמץ במקרים רבים גישה מתקדמת באשר לטובת ילדים וזכויותיהם, אינם מסוגלים להתמודד בצורה אמיצה במצבים של בקשות הגירה לחו"ל. במרבית הפעמים מאושרת בקשת ההגירה אוטומטית, כששיקול טובתה של האם וצרכיה גובר על שיקול טובתם של הילדים וצרכיהם. בית המשפט המחוזי, שדן בערעורים על פסיקות אלה, הפך אותן מספר פעמים ואסר על הגירת הילדים. אבל כל המקרים שהגיעו לבית המשפט העליון הוכרעו כמו בערכאה הזוטרה - בהעמדת צרכיה של האם בראש השיקולים, תוך ראיית טובת הילד ככפופה לטובת אימו ולא אביו.
עמדה זו שונה בעליל מהעמדות של מערכות המשפט במדינות מתקדמות. בנושא הגירה עם ילדים, בית המשפט הישראלי מגלה במקרים אלה כשמרני ובעל העדפה מגדרית, שרואה באם את ההורה העדיף לילד. במצבי גירושים שגרתיים מחפה בית המשפט הישראלי על גישה שמרנית זו בהסדרי ראייה, שמרככים את החלוקה המגדרית. במצב הקיצוני של הגירה עם ילדים יוצא המרצע מהשק: האמא, סבור בית המשפט הישראלי, היא ההורה העדיף.

להורות=שווה יש פיתרון ברור למצבים אלה, שהוצג בפורומים שונים כולל בדיוני ועדת שניט: אם אחד ההורים מבקש לעבור דירה או להגר, זכותו המלאה לעשות זאת. אבל טובתו של הילד, שיישאר בסביבתו הטבעית, הסביבה בה גדל, בה מצויה משפחתו ובה חבריו, לימודיו, חוגיו. מעבר לקביעה הנורמטיבית בנקודת מוצא זו, יש לה גם יתרון בעל תועלת רבה: ההורה שמבקש להגר ישקול היטב את נכונו להגר, כאשר מדובר בהגירה ללא הילדים, ואולי ישנה את תוכניותיו (ממש כמו שעושה הורה בעת נישואים, כשטובת הילדים גוברת על תוכניותיו האישיות) וכך יימצאו הילדים, כששני הוריהם לצידם למרות הכל.
האם זה פיתרון טוב? לא. הרי אין פיתרון טוב במצבים כאלה. אבל זה פיתרון סביר, שמצליח לעשות את הרע במיעוטו. כל פיתרון אחר הוא רע הרבה יותר, ופוגע הרבה יותר בילדים.