גישת המטפל העיקרי
תקציר
בבואנו לבחון את "הכללים לחלוקה ולשיתוף באחריות ההורית בתקופת הגירושין" ואת "שכלול הכלים לקביעת טובת הילד", כפי שהתבקשה ועדת שניט לעשות בכתב המינוי של חבריה, נקודת המוצא והעיקרון המנחה הם בחינת טובת הילד, צרכיו וזכויותיו, כעולה מחזית המחקר בתחום התפתחות הילד ומתחום זכויות הילד. דו"ח ועדת שניט מפרט את המידע הרב, שהובא בפני הוועדה בעניין זה, וקובע כי טובת הילד צריכה להיות "שיקול ראשון במעלה". הוועדה גם קובעת כי טובת הילד היא ששני ההורים יחלקו ביניהם את האחריות ההורית וכמו כן היא קובעת שיש לעודד את ההורים לקיים יחסי הידברות ושיתוף פעולה בכל עניין הקשור בילדים.
השאלה שעל הפרק היא האם גישת המטפל העיקרי היא הפתרון המתאים ביותר להגשמתן של מטרות אלה. בדו"ח זה אנו בוחנים את הגישה, דרכי מימושה, יתרונותיה וחסרונותיה. ראוי הדבר שלפני קבלת החלטה על אימוצה או דחייתה של גישה זו יתקיים דיון מהותי בנושאים אלה.
מאפייני גישת המטפל העיקרי
גישת המטפל העיקרי היא גישה משפטית, המבקשת להכריע בין הורים במחלוקת על אחריות הורית לילדים על בסיס בחינת מידת הטיפול של כל אחד מההורים בילדים לפני כן.
גישת המטפל העיקרי מופעלת כתחליף לבחינת טובת הילד (בחינת טובת הילד היא הגישה המקובלת על מרבית אנשי המקצוע) בטענה שהדבר יקצר הליכים ויביא ממילא לתוצאה הרצויה לילד.
כגישה טיפולית-מקצועית, גישת המטפל העיקרי נכשלת בכל היבט. הנה ההיבטים העיקריים:
סמכות הורית עודפת
לפי גישת המטפל העיקרי, ההורה שטיפל יותר בילדים הוא ההורה המטפל העיקרי שלהם ויש להעניק לו זמני הורות נרחבים יותר ואחריות הורית עודפת לעומת אלה של ההורה שטיפל פחות. כך למשל, בהצעה שהובאה בפני ועדת שניט, הוגדר ביתו של ההורה המטפל העיקרי כ"מקום המגורים העיקרי" של הילד.
רעיון מתן עדיפות להורה אחד על פני האחר נדחה באופן חד משמעי על ידי ועדת שניט, שקבעה כי הוא אחד הליקויים הבולטים של חזקת הגיל הרך ועל כן המליצה לבטל אותו. מתן סמכות הורית עודפת לאחד ההורים הוא גורם המעודד קונפליקט בין ההורים ופועל לרעת הילד ומקשה על קיום הסדר ההורות. גישת המטפל העיקרי וחזקת הגיל הרך זהות במטרתן: סימון ההורה בעל הסמכות ההורית העודפת. אימוץ גישת המטפל העיקרי על ידי ועדת שניט, משמעותו פסילה של גישה אחת המביאה להגדרת הורה עיקרי, ובמקומה אימוץ גישה אחרת, המביאה לאותה תוצאה.
"שובר שוויון"
שילוב גישת המטפל העיקרי מנומקת בין השאר בצורך בסעיף "שובר שוויון" במקרה בו כל הקריטריונים האחרים מתאזנים ואינם מאפשרים לקבוע תוכנית הורות. יאמר מייד: הפיתרון המתאים ביותר במצב כזה הוא חלוקה שוויונית של תחומי האחריות ההורית. אבל גם לשיטתו של מי שמעוניין לשבור את השוויון, קיימים שבעה קריטריונים שונים שעליהם ממליצה ועדת שניט ומביניהם, קריטריון "האופן והמידה" של הטיפול בילד הוא הקריטריון הפחות-מתאים מכולם, שכן הוא מלבה את המאבק בין ההורים ומקשה על השגת הסדר לטובת הילד. במקום זה יש לבחור בקריטריון "מידת שיתוף הפעולה" של כל אחד מההורים כקריטריון מכריע, שכן יש לו השפעה מיטיבה על הסדר ההורות ועל נטייתם של ההורים לשתף פעולה ולא להיאבק.
הנחות שגויות
גישת המטפל העיקרי מכריעה בעניין טובת הילד ללא בחינה בפועל של טובת הילד. דבר זה מתאפשר בזכות שורה של הנחות שגויות, שכביכול אינן דורשות הוכחה. אלו הן בעיקר "תחושות בטן" והשקפות עולם שאבד עליהן הכלח, שאינן עומדות במבחן המציאות. כך למשל:
- אי אפשר להניח, אפריורי, שההורה שהיה המטפל העיקרי עד כה הוא ההורה המתאים יותר לשמש בתפקיד זה. אין כל עדות מחקרית או הוכחה אחרת שמאפשרת להניח זאת.
- אי אפשר להניח כמובן מאליו, ששיגרת החיים של הילדים עד כה היא שיגרת החיים המומלצת עבורם גם בהמשך.
- אי אפשר לקבוע, מבלי לבדוק את העניין, שההורה הלא-עיקרי הוא פחות מתאים לטפל בילדים או פחות מעוניין או פחות מסוגל לטפל בהם.
- אין זה מובן מאליו, שההורה שהיה המטפל העיקרי גם מעוניין להמשיך ולשמש כמטפל עיקרי. יתכן למשל שהוא מעוניין להשתלב במעגל העבודה, לצאת ללימודים ואולי הוא אפילו מעוניין שההורה האחר יהיה המטפל העיקרי או שיתחלק אתו בטיפול בילדים.
- הנחה סמויה שיש לעקרה מהשורש היא, שמתן אחריות הורית לאב עלול להביא לאלימות כלפי הילדים. למעשה, רק במיעוט ממקרי האלימות במשפחה קיימת גם אלימות כלפי ילדים, ויותר מכך: במקרי האלימות כנגד ילדים גדול יותר שיעור האימהות האלימות מהאבות האלימים. באלימות יש להיאבק בכל תוקף, אך ללא שום דיעות קדומות או הנחות סמויות.
- הנחה סמויה נוספת שאין להסכים לה היא, שאם אב מבקש לממש אחריות הורית נרחבת, מדובר בבקשה צינית שמטרתה סחטנות כלפי האם. טענה מסוג זה יש להוכיח לפני שקובעים על פיה הסדר הורות.
היעדר מחקר תומך
לא קיימים מחקרים פסיכולוגיים או גישות טיפוליות - התפתחותיות, שבוחנים או מצדדים בגישת המטפל העיקרי. משמעות הדבר היא, שגישת המטפל העיקרי אינה מבוססת על ידע מוכח באשר לטובת הילד ולא נבחנו תוצאותיה והשפעותיה על ילדים. זאת לעומת קיימת מאסה מחקרית רחבה, שעוסקת לאורך שנים בהשפעתה החיובית של חלוקת האחריות ההורית בין ההורים.
הגבלת בית המשפט
גישת המטפל העיקרי היא גישה משפטית, הנותנת פיתרון משפטי לבעיה שאינה משפטית אלא מצויה בתחומי רווחתו של הילד. לפי הנוסח שהוצע לוועדת שניט יבחן בית המשפט את כל היבטי טובת הילד ואולם ההכרעה תיפול על בסיס קריטריון המטפל העיקרי בלבד. נוסח זה כובל את ידי בית המשפט במקרים בהם הפיתרון הנכון ביותר הוא אחר.
ליבוי הקונפליקט בין ההורים
אפילו במקרים בהם שני ההורים מבקשים לשאת באחריות ההורית ולטפל בילדים, גישה המטפל העיקרי תחייב אותם להיאבק כדי לזכות בסמכויות ההוריות העודפות ובהגדרה כ"מקום המגורים העיקרי" של הילד. בכך יש סתירה חמורה להמלצות ועדת שניט עצמה, שלפיהן יש לעודד הורים להידברות ולהסכמות.
כלי נשק במאבק
קביעת קריטריון מכריע מעקרת את המאמץ להביא את שני ההורים להידברות כנה. הידיעה שבסוף המסלול מובטח "ניצחון" להורה שטיפל יותר מעניקה לו כלי נשק כנגד ההורה שטיפל פחות. הוא יכול לאיים בתביעת סמכויות עודפות או במימוש סמכויות האלה, לסחוט ויתורים, רכוש ותשלומים מוגדלים ובאופן כללי להכתיב את תנאי תכנית ההורות כרצונו.
אור לגויים?
גישת המטפל העיקרי אינה מיושמת כיום בשום מקום בעולם כחזקה משפטית. שתי המדינות בארה"ב, שיישמו בעבר את הגישה כחזקה – מינסוטה ומערב וירג'יניה - שינו את חוקיהן וכיום היא מוגדרת כקריטריון אחד מיני רבים. בשאר המדינות שבחנו את הגישה הועדפו גישות אחרות. אם ישראל תיישם גישה זו בחוקיה, היא תימצא המדינה היחידה שבחרה בגישת המטפל העיקרי כדי להכריע בדבר טובתם של ילדים.
שינוי באורחות החיים
הגירושים הם נקודת זמן בה משנים שני ההורים את אורחות חייהם. עבור ילדים שלא נהנו מקשר טוב עם אחד ההורים אילו כעת הוא מבקש לשפר קשר זה - זו הזדמנות מצוינת להוציא מתוק מעז ולשאוב עידוד וחיזוק בתקופה הקשה העוברת עליהם. קביעה כי ההורה המטפל העיקרי ימשיך להיות המטפל העיקרי מסכלת אפשרות זו, מותירה את הקשר עם ההורה השני חלש ולא משמעותי, ופוגעת בילדים.
פגיעה בזכויות הילד
גישת המטפל העיקרי סותרת את האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, את המלצות ועדת רוטלוי וגם את המלצות דו"ח הביניים של ועדת שניט, הקובעות כולן כי זכותו של הילד שלשני הוריו יהיה תפקיד משמעותי בחייו ושעליהם לממשו באופן מיטבי, שזכויותיו של הילד יקבעו בנפרד מזכויות הוריו ושיש לעודד ואף לחייב את שני ההורים לשאת באחריות ההורית החלה עליהם. גישת המטפל העיקרי מעניקה מעמד עודף לאחד ההורים, מרחיקה את ההורה האחר מאחריות ומעורבות ומעדיפה זכויות של אחד ההורים על פני זכויות הילד.
שינוי חברתי
הנימוקים ליישום גישת המטפל העיקרי כוללים נימוקים חברתיים כמו העצמת נשים במאבקי הגירושים, שמירה על הנורמות המקובלות בחברה ועוד, זאת בניגוד לעמדת ועדת שניט, שפסלה מכל וכל נימוקים חברתיים כסיבה לקיום חזקה להעדפת הורה אחד על משנהו.
יישום גישת המטפל העיקרי יביא לפגיעה בנשים כמו גם בגברים ובילדים: היא תעודד גישה שמרנית לחלוקת אחריות הורית, תשמר את תפקידה של האם כמטפלת ותגרום לנשים להעדיף טיפול בילדים על פני קריירה מתוך חשש שאחרת לא יוכרו כהורה עיקרי.
אג'נדה פמיניסטית
במסגרת השיח הפמיניסטי מוצגת גישת המטפל העיקרי כ"אסטרטגיה פמיניסטית", שמטרתה ליישב את הסתירה בין ערכים שונים בפמיניזם, תוך שימור מקומה של האם כאחראית עיקרית לילדים. בשיח זה טובת הילדים אינה ערך ראשון במעלה, אלא רווחתן וקידומן של נשים. הנימוק לאימוץ הגישה הזו הוא, שהיא "הכלל המשפטי שמצליח בצורה הטובה ביותר להוקיר אמהות על עשייתן האמהית מבלי לסמן רק נשים כ"הורות". אין פסול כמובן בדאגה לרווחתן וקידומן של נשים במקומות הרלוונטיים ואולם כאן הם הופכים לשיקול ראשון במעלה והם גוברים על טובתם וזכויותיהם של הילדים.
הורות=שווה, שפועלת ללא לאות לקידומה של תפיסת ההורות המשותפת בישראל, סבורה שאימוצה של גישת המטפל העיקרי תהיה צעד שגוי, שיחזיר את זכויות הילד והדאגה לטובתו שנות דור לאחור. הכנסת גישת המטפל העיקרי לחוק הישראלי זהה להותרת חזקת הגיל הרך בחוק, וזו עלולה להיות בכייה לדורות לנשים, גברים וילדים גם יחד.
להורדת הדו"ח המלא>>
בטעינה...