בישראל פועלים בתי דין דתיים מארבעה סוגים: רבניים, נוצריים, שרעיים (מוסלמים) ודרוזים. על פי חוקי ישראל, בתי דין אלה הם היחידים המוסמכים לדון ולאשר גירושים בין בני זוג כאשר שניהם בני אותה דת, ועל כן, רוב רובם של הזוגות המתגרשים בישראל עוברים במסגרת "ההליכים" גם בבית הדין הדתי.
קיומו של הדין הדתי, החל על תושבי ישראל כ"אקס טריטוריה" של החוק האזרחי, ופעילותם של בתי הדין הדתיים הנובעים מהדין הדתי, הם הסיבה העיקרית לתחלואי תהליך הגירושים בישראל. בעוד שמרבית החוקים, שקדמו להקמת מדינת ישראל, הוחלפו בחוק ישראלי מתקדם, בתחום הנישואים והגירושים נותרו לא רק חוקים מנדטוריים בריטיים אלא אף חוקים עותמניים טורקיים שאבד עליהם הכלח.
קיומם של בתי הדין הדתיים נובע מהסדרים, שתחילתם בתקופה העותמנית והם קיבלו את תוקפם מחדש בחוק המנדטורי הידוע בשם "דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל 1947-1922". קשה להאמין, אך חוק זה, שהבריטים השתמשו בו להחלת חוקים במדינות ללא פרלמנט, מתקיים עדיין בישראל והוא מעניק סמכות רק לבתי הדין הדתיים לדון בעניני המעמד האישי (כלומר נישואים וגירושים) ובהגדרת הדין האישי (כלומר הדין הדתי המחייב את האדם).
סימן 51 ב'דבר המלך במועצתו' מגדיר את "ענייני המעמד האישי" שעליהם חל הדין הדתי: נישואים וגירושים, מזונות, אופוטרופסות, כשרות, יוחסין של קטינים, ירושות וצוואות, הנהלת נכסי נעדרים ואימוץ. סימן 52 בחוק מגדיר את סמכותם הבלעדית של בתי הדין המוסלמיים בנושאים אלה, סימן 53 מעניק סמכות שיפוטית ייחודית לבתי דין רבניים וסימן 54 מעניק סמכות לבתי דין של עדות נוצריות שונות.
משמעות קיומו של דבר המלך במועצתו בחוק הישראלי במאה ה-21 היא הנצחת מצב משפטי ונורמות חברתיות שנהגו בארץ ישראל במאה ה-19. בתי הדין הדתיים מכריעים בעניינים האישיים והמשפחתיים לפי נורמות דתיות וחברתיות, אשר משמרות מסורת בת מאות ואלפי שנים. זהו עניין מרתק ללא ספק מבחינה אנתרופולוגית, אבל אינו מתאים לחברה המבקשת להיות מודרנית וחופשית. 
הגישה המסורתית אינה מושלת בכיפה רק בעניין הגירושים. מכיוון שלבית הדין הדתי נתונה סמכות לדון גם בנושאים נוספים בתחום דיני המשפחה, כמו האחריות לילדים, תשלומי כלכלת הילדים ועוד, הרי שאם התביעה המוגשת לבית הדין כוללת גם סוגיות אלו, הן יידונו בפניו ולא בבית המשפט לענייני משפחה. אם כל אחד מבני הזוג מגיש תביעה בערכאה שונה, נוצר מירוץ סמכויות בין בתי המשפט. בחלק מהמקרים כפופים בתי הדין לערעור בבית המשפט העליון ובאחרים לא. שוב ושוב נוצרות מחלוקות על גבולות סמכויות בתי הדין, שבהן מעורבים גם לחצים פוליטיים ממכל הכיוונים.
התוצאה של כל אלה היא מערכת מסועפת ומסובכת של חקיקה, פסיקה והשקפות עולם, המעניקה יתרונות לא הוגנים בתחומים שונים לגברים או לנשים, מדרבנת את הצדדים למאבק ולנקיטה בצעדים פוגעניים, ואינה ממוקדת בטובת הילד אלא בשימור המסורת. הורות=שווה פועלת לשינוי החקיקה בתחום זה, בדרך שתבטיח לכל אדם מאמין את האפשרות לדון בעניינו בבית הדין הדתי, אך לא תכפה זאת על מי שאינם מעוניינים בכך. תופעות כמו סרבנות גט (של גברים כמו גם של נשים), הגדרת ילדים כ"ממזרים", או בחינת שאלת "הנאמנות" של בן זוג אחד למישנהו,  אין להן מקום בחברה מודרנית ומתקדמת וחבל שמדינת ישראל משתרכת בשולי המדינות בעולם בתחום זה, לצד מדינות נחשלות ופונדמנטליסטיות.