אמא, איך יכולת לוותר עליי?

מאת גילי למפל, מעריב

כאשר נשים מוותרות על אמהות צמודה ומעבירות את ילדיהן למשמורת האב, הן זוכות לתווית ה"נוטשות". אומרים עליהן שמשהו דפוק בהן, אחרת איך אפשר להבין; שהן בטח אגואיסטיות, אמהות סוג ב'. גם עכשיו, כשהתא המשפחתי המסורתי משנה את  פניו, עדיין נשאלת השאלה: איך עשית כזה דבר, איזו מין אמא את?

עד לפני כ-150 שנה ילדים נחשבו כרכוש של אביהם ובמקרי פירוד נשארו איתו. היום התפישה הרווחת היא לא למי הילדים שייכים, אלא מהי טובתם. במקרים רבים, אמהות בתהליך גירושין ניצבות בפני ברירת מחדל בין אופציה גרועה, לגרועה יותר. רוב הנשים שמוותרות על הילדים לטובת האב, עושות זאת מתוך אילוצים. הן מאמינות שיבוא יום ויהיו להן יותר כסף, משאבים רגשיים, משהו שנחשב בית. ואז הילדים יחזרו לחיקן. בדרך כלל זו מלחמה אבודה. ילדים לא שוכחים ולא סולחים. "למה עזבת אותי", הם יטיחו בפניה של האם הנעדרת, "דפקת לנו את החיים".

אמא, איך יכולת?

לכרמית (שם בדוי), בת 40, מנכ"לית בחברת היי טק שמרוויחה משכורת של בכירים במשק, יש סאגה משפחתית שיכולה בקלות להפוך לרומן רב מכר. גם היא וגם אמה, ניצבו בפני הדילמה של ויתור על גידול ילד. שני דורות של אמהות, שתי בחירות שונות. אמא של כרמית ויתרה על אח שלה למען אהבה (כרמית היא בתה מנישואים שניים) ואילו כרמית נגררה במשך ארבע שנים לבתי משפט כדי להוכיח שהיא אם ראויה לבתה היחידה. כרמית, אישה שמפגינה ביטחון עצמי אמיתי, שלוגמת את החיים במנות ענק, מטיילת, קונה הכי טוב שיש, מפנקת את עצמה והבת שלה, לא ויתרה. גם ברגעים בהם אמא שלה ניסתה לשכנע אותה למסור את הילדה לאביה כדי לגמור את הסיוט.

 - איך הגבת להצעה של אמך?

"אמרתי לה שבחיים לא, ששום דבר לא יפריד ביני לבין בתי".

 - כעסת עליה?

"לא, הבנתי שכאמא כואב לה הלב לראות מה אני עוברת. מצד אחר, הרבה פעמים כאשר הרגשתי שהמלחמה אבודה ואני צוללת למטה, אמרתי לה: 'אמא, איך יכולת לוותר על הילד שלך'?".

 - ומה היא ענתה?

 "כל החיים היא אמרה לי אל תשפטי אותי עד שתגיעי למצבי. רצה הגורל והגעתי למצבה, עמדתי מולה והיא אמרה 'מה פתאום, לא ויתרתי'. היא טענה שלא היתה לה ברירה, כי היא היתה חייבת ללכת מהבעל שלה, שהיה קמצן, קטנוני וחי מיום ליום. זה היה אקט מאוד לא מקובל באותה תקופה, בטח במשפחות ספרדיות. הוא אמר לה תשאירי את הילד ואז הדלת תהיה פתוחה. לא היה לה מי שיעמוד לצדה, הוריה נספו בשואה והיא טוענת שבחרה להשאיר את אחי כי בנתה על זה שהוריו של בעלה, שגרו  בסמוך, יעזרו לו לגדל את הילד".

- ומה האמת לדעתך? 

 "שהיא אשה מאוד אגואיסטית וכל הסיפור הזה הוא כיסוי. קשה לי להודות בזה, אבל זו האמת. בשבילי היא היתה ועדיין אמא נפלאה. איך אחי אומר: 'כל מה שהיא לא נתנה לי היא פמפמה לך'. לקח לי הרבה שנים להבין שהיא פשוט שונה ממני. אני אמא קרצייה, כל הזמן חייבת לדעת מה קורה. היא אחרת, נותנת חוט ומתרחקת, אבל  לא מפני שהיא לא דואגת. למשל, בתקופה שבה חיינו בצרפת היא באה להיות איתי שם חודש, כדי לחזק אותי. בעלי קילל אותה, איים, שבר דברים בבית. היא לא פחדה ממנו. זו היתה התגובה שלו אחרי שאמרתי לו שעד כאן, שאני חייבת להתגרש". 

 - אשה לוחמת?

 "כן, היא היתה פמינסטית אמיתית. היא עבדה בלשכת העבודה כאחראית על חלוקת ג'ובים ותמיד דאגה לאינטרסים של נשים. היא האמינה שאף גבר וגם לא ילד יכולים לכבול אותה ושאמהות זה לא ערך מקודש. היא מאלו שיכולים לשים בצד אמוציות ולחשוב בהיגיון".

- מה עוד נכלל בכרטיס הכניסה שלה לחופש?

 "היא שילמה מזונות לאבא של אחי, משהו שהיה מאוד לא מקובל בתקופתה. הוא עבד והרוויח, ובכל זאת".  

- את אחיך היא לא ניסתה להחזיר?

"כן, אבל רק כשמלאו לו 16, שבע שנים אחרי שוויתרה עליו. לדבריה, לפני כן המצב הכלכלי לא אפשר לה להביא אותו; אבל בשלב הזה, אחרי הסתה של שנים, הילד התרחק מאוד ממנה. אחי נשאר איתה עד שהתגייס, בינתיים אני נולדתי, אבל זה היה קשר מאוד טעון. הנזק שנעשה היה כנראה בלתי הפיך. עד היום הוא אומר לה שהוא מוזנח רגשית ושלא היתה לו אמא".

- הוא נשוי?

"כבר לא, הוא התגרש ויש לו שני ילדים. יש לי אחות נוספת שאבי הביא מנישואיו הקודמים, גם היא גרושה. לכי תדעי, מזל דפוק של משפחה, אין הסבר".

- ומתי התחיל הרומן בין אמך לאבא שלך?

"אף פעם לא דיברתי איתה על הפרטים, נראה שהם הכירו לפני שהיא עזבה את אחי. היתה אהבה גדולה ביניהם עד שאבי נפטר, לפני חודשיים. הוא מאוד עזר לי כלכלית בכל הסיוט שעברתי. הוא היה זה שבא איתי לדיונים בבתי משפט וגם אח שלי, שאליו ברחתי בלילות שחטפתי מבעלי מכות או פחדתי לחזור הביתה". 

 - מה היה הכי קשה במלחמה שלך?

"שש שנים של ריצות בין בתי משפט, עובדות סוציאליות שיושבות לי בבית, פסיכולוגיות שבודקות אותי, דיונים אינסופיים. והאקס שלי, שבינתיים הכניס חברה הביתה, משקר במצח נחושה ואומר לרבנים: 'אני אוהב אותה ורוצה שלום בית'. גם מתעקש על הילדה וגם לא רוצה לתת לי גט. לא היו לי ימים ולא לילות. בסוף הלכתי למשפחה של החברה שלו, שהם אנשים ידועים בתקשורת, ואמרתי להם שאם לא ילחצו עליו, איאלץ אותם לבוא להעיד בבית משפט בשבועה שבעלי חי עם הבת שלהם. הם פחדו מהבושה וככה קיבלתי גט".

- והילדה?

"בבית המשפט הוא סיפר שאני מזניחה אותה, שאני אמא קרייריסטית, שאני פסיכית. קיבלתי עליה משמורת זמנית, עד שיוחלט אחרת. כשהם נתקעו עם החלטה הם מינו פסיכולוגית שקבעה חד משמעית שלטובת הילדה רק אני אגדל אותה וגם שלאקס שלי יופחתו ימי הביקורים והלינות של הילדה אצלו".

- מה המחיר ששילמת?

"אין לי כיס מרה. הלך, מעצבים. התחלתי לקבל התקפים פסיכוסומטיים. ויתרתי על הבית היפה שהיה לי, יצאתי בלי כלום והיו לי שם חתיכת ריהוט ורכוש שהבאתי מחו"ל. ברחתי משם אחרי שהוא קיבל צו הרחקה, כי הכה אותי. עברתי עם הילדה לדירה שלא היו בה מקרר וטלוויזיה במשך כמה שבועות. ויתרתי גם על מזונות, העיקר שייגמר כבר".

 - היה לך מישהו אחר כשעזבת?

"לא, אני לא הטיפוס שיפרק בית בשביל גבר. עשיתי את זה רק בשביל השפיות שלי".

 - איזו מין אמא את היום?

"פי אלף יותר טובה ממה שהייתי כשהייתי אשתו. חובת ההוכחה חלה עליי כל הזמן, למרות שקיבלתי תעודת הכשר לאימהות מבית משפט. הצורך להיות הכי הכי נובע מזה שאני בקטגורייה חד הורית. זה לא קל להיות תמיד מאופקת, לתת דוגמה אישית, לא להישבר לידה; אבל קיבלתי מאמא שלי ערכת הישרדות מעולה לחיים וגם מוטו: אין דבר שכאשה לא אוכל לעשות. ובאמת, כל מטרה שסימנתי בחיים, השגתי".

אף פעם לא הייתי אמא אדמה

חמוטל (שם בדוי), אדריכלית בת 45 שמעשנת בשרשרת, הפכה לפני שש שנים ל"חצי  אמא". היא היתה כה נחושה בצדקת דרכה, עד שאפילו מעגל המשפחה והחברים שוכנעו ולא הביעו ביקורת. לטענתה, האקס שלה "היה מאז ומעולם יותר אמא ממני. בתחילת דרכנו המשותפת נכנסתי להיריון ועשיתי הפלה, כי לא התאים לי העיתוי. אף פעם לא הייתי אמא אדמה. אני גם לא מאלו שדמיינו את עצמן מתישהו בשמלת כלולות ועם בטן תופחת. אני זקוקה להמון חופש וזמן לעצמי, לא מקריבנית ורחוקה מלהיות 'דונה אידיאלה'. לאקסי אין בעיה לבשל, לנקות. סבלנות יש לו בשביל שנינו, אז חשבתי שהכי טוב בשביל שני הילדים שהם יגדלו אצלו".

אחרי 16 שנות נישואין היא ארזה, הזמינה משאית ויצאה מבית שבו, לדבריה, לא היה לה אוויר לנשום. "בעלי היה תמיד בעורף שלי, אז בגדתי בו כדי להרגיש את העצמאות שלי. חיינו אחד ליד השני. יום אחד הודעתי לו שאני רוצה גט. הוא ביקש שננסה, שאולי נעשה עוד ילד, משהו שנראה לי אבסורד. לא חיכה לי בחוץ מישהו מסוים, אבל החלטתי שדי, שאני רוצה פרק ב' ואם לא עכשיו אז עלול להיות מאוחר מדי".

- איך הוא הגיב?

"הוא השתולל מזעם, הודיע שיילחם ע ל הילדים. זה היה הנשק שלו אחרי שאיבד אותי. בדקתי עם עצמי טוב טוב, והחלטתי. ידעתי שמבחינת החוק היבש הילדים ילכו איתי, אבל התייעצתי עם פסיכולוגית והגעתי למסקנה שבשבילם עדיף אבא צמוד. פעמיים בשבוע ובכל שבת שנייה לקחתי אותם אליי. ביני לבין בעלי היה נתק מוחלט, הוא נטר לי טינה. גרתי בדירה שכורה באותה שכונה ושילמתי לו מזונות עבור הילדים, כי הוא היה חנוק במשכורת ממוצעת".

- הילדים עיכלו את הסידור?
"ילדים הם סתגלנים, עשיתי להם בית כמו שצריך והכל היה בסדר, עד שנכנס גבר חדש לחיי. האקס שלי השתולל מקנאה. הוא התחיל להסית את הילדים נגדי, העביר להם מסר ברור שצריך לשבור את האמא הזונחת והבוגדת. האמצעי הסחטני היה למנוע מהם להיפגש איתי".

- והם התרחקו ממך?

"כן, חל נתק. הם היו באים בתדירות פחותה ועם פרצוף אשם. רוב הזמן שותקים, עצובים ומדי פעם אומרים לי 'את אגואיסטית, איך השארת אותנו עם אבא?' לא הרעלתי אותם בחזרה, אבל לאט לאט המפגשים הפכו לנדירים". 

 - לא נלחמת?

"קיוויתי שזה עניין של זמן. כבר היה מאוחר מדי לנסות להחזיר אותם אליי כי הם היו בגיל ההתבגרות, עם רצונות משלהם". 


- ומה עם פרק ב'?

 "החבר שלי עזב בשלב מסוים ונשארתי לבד. אני זקוקה לאהבה כמו חמצן לנשימה והיה לי מאוד קשה, עד שפגשתי מישהו מבוגר ממני ב-15 שנה, אהבת נעורים שלי, שעודד אותי. אנחנו מקיימים זוגיות בשני בתים. האקס שלי בינתיים נישא והוליד שלושה ילדים".

 - יש לך רגשי אשם?

 "רציתי לצאת מהקשר בכל מחיר. להגיד לך שקל לי בלעדיהם, יהיה שקר. מבחינתי לא ויתרתי, זה ייקח עוד כמה שנים והם בטח יבינו. בחצי השנה האחרונה הבת הבכורה, שהיא חיילת, באה הרבה לאכול בבית, לדבר איתי, אבל רק מסביב. אני לא לוחצת עליה. במבט לאחור אני לא מתחרטת, רק הייתי עושה הכנה טובה יותר כדי  לשמר קשר רציף עם הילדים".

 הקרבה, אשמה ומחילה

ישנם מקרים בהם נשים ויתרו על ילדיהן עבור ערכים כמו צדק ונאמנות לאידיאה. הן עמדו בפני דילמה מוסרית ולחמו על האמת הפנימית שלהן, שעלתה להן מחיר יקר. הכי יקר שיש. כזו היא אווה נהיר בת ה-84, שברגע קריטי בחייה נאלצה לוותר על בתה היחידה. סיפור יוצא דופן של הקרבה, אשמה ומחילה. 

בסוף חודש יוני נערך בסינמטק בירושלים סרט על חייה של אווה, שצולם בביתה בקיבוץ שער העמקים, בטקסס בה מתגוררת בתה טיאנה בת ה-57 וביוגוסלביה, המקום בו קבור העבר שלהן. למסע המתועד של השתיים הצטרפה אמילי, נכדתה של אווה מבתה טיאנה, שהיתה הנדבך אחרון בגשר ההבנה והסליחה בין האם המוותרת לבת הנעזבת.

נהיר נולדה בסוף מלחמת העולם הראשונה בעיירה קטנה על גבול הונגריה יוגוסלביה, כבת זקונים למשפחה יהודית אמידה. בגיל 17 פגשה בנשף את ראדה, ומיד ידעה שהוא אהבת חייה. ראדה היה נוצרי מכפר סרבי עני, שגדל בין תרנוגלות לחזירים. הם ניהלו רומן בסתר. על סף מלחמת העולם השנייה הם נישאו, לבדם, בכנסייה בבלגרד.

נהיר עברה לגור בכפרו של ראדה, שם חיה בבית הוריו כמו משרתת. הוריה נספו בשואה, היא ניצלה כיוון שנחשבה לסרבית בזכות בעל ה. ביחד הם הצילו ממוות אלפי קומוניסטים, תוך סיכון חייהם. בתום המלחמה ראדה נכנס לכלא. היא גורשה לרחוב, עם בטן ענקית של היריון. במשך שלושה ימים עמדה בשער הכלא רעבה ללחם עם בטן תופחת ומכתב מבכיר במפלגה, שאפשר לה לשחרר את בעלה.

טיאנה בתם נולדה, ראדה הצטיין ברכיבה על סוסים והוכתר כאלוף יוגוסלביה, אבל הפרק המאושר בחייהם היה קצר. ב-1951 הוא הושלך לכלא היוגוסלבי באשמת ריגול עבור הרוסים. אחרי שלושה ימים נשבר והתאבד. לאווה נאמר שבעלה היה מרגל והיא נתבקשה לחתום על טפסים האומרים שהוא בגד בעם. נאמר לה שכך תוכל לקבל פנסיה ולגדל בנחת את בתה היחידה".

- מה עשית?

"באותו רגע לא חשבתי על כלום, חוץ מזה שאני לא יכולה לשקר למצפון שלי. הם הסבירו לי שיזרקו אותי לכלא נשים והילדה, שהיתה בת שש, תשאר בלעדיי". 

- איך יכולת להסכים לזה?

"מה זאת אומרת? הייתי מתאבדת מבושה אם הייתי חותמת שהוא מרגל. ידעתי שהילדה נמצאת בבית של חברה טובה טובה שלי, שתדאג לה. ובאמת, אחרי שלושה שבועות אצלה נוצר קשר עם אחותי, שגרה במרחק 1000 ק"מ משם, והיא באה לקחת אותה אליה. 
אותי זרקו ל'גולי אוטוק', כלא נשים בים האדריאטי. זה המקום שאליו הוגלו אויבות העם שנחשדו בתמיכה ברוסיה של סטאלין. כל יום סחבתי אבנים למרומי הר גבוה והורדתי אותן. עבודה סיזיפית במשך 12 שעות, בשלג. כדי לצאת מהמקום הנורא הזה נשים נדרשו להלשין אחת על השנייה, לירוק, ובכך להוכיח נאמנות למשטר של טיטו. לא עשיתי שום דבר מהדברים האיומים האלה". 

- הילדה התאקלמה אצל אחותך?

"לא ממש, אחותי איבדה בן באושוויץ ונישאה לגבר שגם איבד ילדה. לא היה להם קל לגדל מישהי זרה. היא גם לא היתה צפיחית בדבש, יש לה האופי העקשני שלי". 

- במבט לאחור, איזו אמא את בעיני עצמך?

"הכי טובה שאפשר. גידלתי את טיאנה בבית, משהו שלא היה מקובל במשטר קומוניסטי, שבו מביאים ילד בשש בבוקר למסגרת כי המשרדים הממשלתיים נפתחים בשבע. כשחזרתי מהכלא עבדתי קשה בשביל שלא יחסר לה דבר. והכי חשוב, שמרתי על הכבוד של אבא שלה. אחרי 14 שנה אפשרו לי לפתוח את התיקים ולגלות שהוא היה חף מפשע".

- מה טיאנה חושבת על הבחירה שלך?

"היא אמרה לי תמיד שכנראה אהבתי את אבא שלה יותר מאשר אותה, אם זו היתה הבחירה שלי. לא הכחשתי. רק בקיץ שעבר, כשנסענו לעשות את הסרט, היא אמרה לי 'כל הכבוד לך'. הגענו לאי והראיתי לה את ההר שעליו טיפסתי מדי יום, כאשר הדבר היחיד שאפשר לי לשרוד היה כשאמרתי לעצמי: 'הנה, שם נמצאת טיאנה והיא מחכה לך'. רק אז היא הבינה לעומק את משמעות הוויתור והכעס השתחרר". 

- כל השנים הייתן בקשר?

"בוודאי. חזרתי מהכלא שבורה ורצוצה, טיאנה היתה בת שמונה. לא היתה לי דירה ולקח לי עוד שנתיים להסתדר. בינתיים היא המשיכה להיות אצל אחותי, אבל כל הזמן ביקרתי אותה. גם כשהייתי בכלא התכתבנו. הבאתי אותה אליי והיא הפכה להיות הכותל שלי. בכיתי לה על העינויים שעברתי, על הגעגועים לאבא שלה. היא מאוד סבלה מזה, אבל לא היה לי מישהו אחר לדבר איתו. היא היתה אומרת לחברות שלי שהיא תנסה להיות טובה כדי שאמא שלה תפסיק לבכות ולמלא בדמעות את נהר הדנובה".

- למה העקת עליה?

"כי זו לא דמוקרטיה. היה צריך לשתוק, ואם מדברים, אז רק עם מי שיכול לשמור סוד".

 - ואיך הגעתן לארץ?

 "טיאנה עלתה בגיל 18 לחברים שלי בקיבוץ שער העמקים. היא התחתנה עם קיבוצניק וכשרציתי לעלות ולגור איתם, הוא הטיל וטו ואמר לה שזה לא מקובל עליו. לפני שעליתי דאגתי להעביר את העצמות של ראדה מקבר אנו נימי למצבה מכובדת בכפר שלו. כעבור זמן קצר כאן הכרתי את משה נהיר, ממייסדי הקיבוץ, שהיה אלמן עם ילדים ונישאנו. הוא בכה על אשתו, אני על ראדה והיתה לנו עד יום מותו לפני חמש שנים זוגיות נפלאה, שאני מאחלת לכל אשה".

- וטיאנה?

"התגרשה מהקיבוצניק ונישאה לקצין בחיל האוויר האמריקאי. הם עברו לחיות בדאלאס, טקסס. היא לא הסתדרה איתו, ואחרי שני ילדים הם התגרשו. היה לה מאוד קשה להיות בארץ זרה עם שני ילדים בני שבע וחמש, אבל היא ידעה שבעלה לא ייתן לה לחיות איתם בארץ. היא התחילה לעבוד כתכשיטנית ובהדרגה בנתה לעצמה שם מצוין".

- עזרת לה?

"בכל שנה, לפני המכירות הגדולות של הכריסטמס, הייתי באה אליה לחודשיים. בקיץ הנכדים היו תמיד איתנו בקיבוץ". 

- איזו מין אמא היא בעינייך ולעומתך?

"היא אמא נפלאה. לי היו חשובים דברים אחרים. עברתי מלחמה וראדה היה כל חיי. כשהוא מת, העולם איבד מחשיבותו. כעסתי עליו שהשאיר אותי לגדל ילדה, ללכת לבית הסוהר, לחיות בעוני ובידוד. מיליון שאלות נשארו בלי תשובות". 

- והיום, איפה אתן?

"בכל ערב לפני שאנחנו הולכות לישון ודבר ראשון בבוקר, אנחנו שולחות אי מייל אחת לשנייה. טיאנה כותבת לי 'בוקר טוב אמא שלי, אני אוהבת אותך, את הנשמה שלי', או 'אני גאה בך שהיית כל כך חזקה'. כן, עשיתי כל מה שיכולתי כדי לתת לבת שלי אהבה. כואב לי ש-20 שנה עברו מאז שהתגרשה והיא עדיין לבד. הראיתי לה דרך חסרת פשרות, אבל נאמנה לאמת. זו בעיניי הדרך היחידה להסתכל במראה כל בוקר ולהמשיך לחיות בזקיפות קומה".