גבר עקרת בית - מה זה יאוש
אבות-בבית (Stay-at-home fathers) סובלים מנתק ומסטיגמה עקשנית

מאת ג'ניפר מדינה

ניו יורק טיימס, 22.12.04

ברחובות כאן, באמצע היום, ניתן לראות מעט גברים. יש אולי מורה פנסיונר או גנן או שניים, אך בדרך כלל טרי פורינטון הוא לבד. בין 8 בבוקר ו- 6 בערב הוא האיש היחיד במכולת, בגן הציבורי או בין אלה שבאים לקחת את הילדים מבית הספר. במשך הזמן הוא כבר התרגל לזה. כבר למעלה מעשר שנים שפורינטון, 37, מטפל בבית ובילדים מאז שרעייתו, מפיקת סרטים דוקומנטריים, הלכה לעבוד בעיר. "במלה אחת," הוא אומר. "בידוד."

כמובן שפורינטון גם כותב ועובד כאחראי על אחוזה גדולה. אבל בעוד שאימהות שנשארות בבית מייחלות ליחס של כבוד, פורינטון היה מתפשר רק בהכרה בו. "אם הייתי אשה, אנשים היו אומרים שאני מדהים," הוא אומר, יושב במטבח שלו ביום אפור. "אבל אני גבר ולכן זה נראה כחולשה." בעוד שצופי טלוויזיה מרותקים לדרמת הפרברים של "עקרות הבית המיואשות", אבות-בבית מתעמתים עם הצורות המיוחדות שלהם של יאוש: מבטים משונים מצד אמהות ומטפלות, הערות עוקצניות מקולגות לשעבר, וסידורי משחקים שאינם מחייבים.

מספר האבות שמנהלים את משק הבית כשבנות זוגם הולכות לעבוד גדל באיטיות אך בהתמדה בעשור האחרון, לרמה של מעט יותר מ- 5% מהגברים עם ילדים עד גיל 18, על פי המשרד לנתוני עבודה. אבות-בבית (שמעדיפים כל כינוי ורק לא 'עקרי-בית', תודה רבה) עדיין במיעוט של 6 ל- 1 מול אמהות-בבית – 8.4 מיליון מול 1.4 מיליון, לפי נתוני המשרד. כוחה של הסטטיסטיקה ניכר במספר רב של דוגמאות. בחוקים הבלתי-כתובים של הפרברים, הנשים קובעות את סידורי הבילויים בצורה ממוחשבת, שבועות ואפילו חודשים מראש. עבור כמה אימהות, הקשרים החברתיים בינן לבין עצמן בשעה שהקטנטנים זוחלים סביבן הם הכרחיים לא פחות מהשאלה האם הילדים מסתדרים בינם לבין עצמם.

 בנקודה הזאת יוצאים האבות מופסדים. "אנחנו אף פעם לא מוזמנים," אומר פורינטון. "אני מתקשר ומשאיר הודעות, אבל אחרי שלוש פעמים אתה מבין שאם אתה ממשיך לעשות זאת אתה מנדנד." חלק מהחשש הוא, לפי הסברה, התמיהה שעירוב חברתי בין-מגדרי שכזה במשך היום יכולה להתעורר. ביל ווייט, 38, אומר שהוא באופן קבוע ניהל שיחות מנומסות עם אימהות שפגש בשיעורי שחייה, אבל רק לעתים רחוקות נכלל בפגישות לקפה או טיולים בפארק עם בנו בן ה- 5, ג'ק. כדי להיות אבא ב'פול-טיים', הוא עזב משרה שהניבה הכנסה של שש ספרות ואת חבריו לעבודה. "הפוקוס שלי היה על  חיתולים וזמני-האכלה ושינה," הוא אומר, כשהוא זוכר את השנה הראשונה. "הם ריחמו עלי, כאלו רעייתי הולכת לעבוד ואני יושב בבית וצופה בטלוויזיה." לאט לאט הוא ועוד כמה אבות התחילו לבלות ביחד עם הילדים. ובדיוק כמו האימהות, שבהן הם צפו בקנאה, האבות התחילו להחליף מתכונים, עצות ורכילות.

 "אי אפשר לדבר על ילדים כל הזמן," אומר מארק ברגין, 42, שלוקח בקביעות את ילדו בן ה- 5 ואת בתו בת ה- 3 לקבוצת המשחקים. " אם אתה בחבורה מגוונת, נשים אינן יכולות להתלונן על בני-זוגן, וגברים אינם יכולים לקטר על בנות-זוגם. כאן זה כמו המלתחה שלנו." או אולי מדובר כאן באיזה מועדון אחווה. פעם בחודש הם מקיימים "ערב של הבנים" בבר, משאירים את בנות-זוגם לנפשן עד השעות הקטנות. בשנה שעברה ווייט ועוד שני גברים בילו סוף שבוע ארוך בלאס וגאס.

 על אף הצלחתה של קבוצתו של ווייט, הרי שהיא תופעה יוצאת דופן בפרברים של ניו יורק. רוב הגברים האלה רואים את עצמם כאיים באוקיאנוס של נשים. כמו כן, לא כולם מבקשים קשרים עם אבות אחרים. "אני רוצה לקבל עצות של אנשים אחרים או לשמוע איך הם מטפלים הכל מיני דברים, אבל אני לא ממש מעוניין לפגוש גברים רק כדי לדבר אתם," אומר ריצ'ארד צ'מפליין, שנמצא בחודש השלישי כאב-בבית של הבנות התאומות, אמילי וקת'רין, שזה עתה נולדו. רעייתו, גילייאן ג'קסון-צ'מפליין, עודדה אותו למצוא עוד חברים ליד ביתם, אבל הוא אומר שטוב לו לנמנם או לשחק במשחקי וידאו כשהוא לא עסוק במשך היום. עם התלהבות אמיתית של טירון, צ'מפליין אומר שיש לו כמה תלונות. יום אחד אמילי נרדמה בקלות בשנת הצהריים, בעוד שקת'רין עשתה בעיות ובכתה אחרי שהוא עזב את החדר. בדיוק כשהחל לרוץ במעלה המדרגות לחדר שלהן בפעם השלישית, הטלפון צלצל. זו היתה רעייתו. "בסדר, מתוקה, אני חייב לרוץ," הוא אמר. כמה שניות עברו. "באמת, אני חייב לרוץ." הוא נעשה עצבני: "באמת, להתראות!". "זה יכול להיות מעצבן," הוא אמר אחרי שניתק. "יש לי תינוק בוכה, והיא עדיין מנסה לומר לי משהו." לגב' ג'קסון-צ'מפליין, שחזרה לעבוד בחודש שעבר, יש דאגות משלה. בגלל הנסיעה, היא לעתים נעדרת 12 שעות, והקשר עם בנותיה מוגבל. כאשר קת'רין בוכה בהיסטריה, היא לא נרגעת בזרועות אמה, אבל ברגע שמר צ'מפליין מרים אותה, הבכי שלה דועך. " לפעמים אני מרגישה שהן לא מחבבות אותי ולא אוהבות אותי," היא אומרת, ומסבירה שרגעים כאלה לעתים גורמים לה לבכות. "כאמא, הן אמורות להיות התינוקות שלך. זה מאד מעצבן לדעת שאני לא זו שיכולה להרגיע אותה מיד."

 הרבה אבות-בית חשים שהם גם שהם כמו דגים מחוץ למים. "שיחות בין גברים כאן נסבות על בנקים ואיזה מכוניות אתה נוהג, והמועדון," אומר מר פורינטון. "זה משגע אותי. מאד לא נוח לי עם זה. אני מעדיף לדבר עם האימהות על גידול הילדים." עכשיו, כשבתו בת ה- 13 ובנו בן ה- 9 כבר מתכננים את הפעילויות שלהם אחרי הלימודים, קצת יותר קל לו. אבל כשהחברים שלהם באים לשחק בבית, הוא מרגיש את השפעת החלטתו להיות מנהל אחוזה וסופר במקום קריירה משתלמת יותר. " איך אתה יכול לחיות בבית כל כך קטן?" שאל ילד אחד כשראה את הבית בן שלושת החדרים.

 אבל בעוד הנשים המיואשות מתכנית הטלוויזיה נהנות מפגישות מרגשות עם גננים צעירים ושכנים מסתוריים, הרי שיש מעט מאד חששות שהאבות-בבית האלה יזכו בפגישות מרטטות עם דמויות מקבילות מהמין הנשי. ככלות הכל, מה מאיים בגבר שעמוס בחיתולים? "זה שולל אותך מגבריותך, יורק אותה וחוזר חלילה,"  אומר גרג רוד, 43, שטיפל בבנותיו בנות ה- 7 וה- 11 בשנתיים האחרונות. "אתה זקוק לנישואים חזקים וביטחון. אין לי הרבה חברים שמסוגלים לעשות את זה."

הביא ותרגם גדעון ברוידא.

קישורים
על אבות בבית