"אני רוצה להיות גבר בזמן שאני אבא"

יאיר לפיד, מעריב

ביום חמישי הקודם היה יום המשפחה. זוגתי שתחיה עבדה אחרי הצהריים, אז הלכתי עם ליאור לגן, שמח כמו חיים רמון בכינוס של התנועה לאיכות השלטון. כשנכנסנו חיכו לנו קערות גדולות של שוקולד וקוקוס, והתיישבנו על הכיסאות הזעירים כדי להכין כדורי שוקולד. ישבנו שם חצי שעה בערך. אני גלגלתי את הכדורים וליאור קישט אותם בקוקוס ובסוכריות קטנות. בחמש הדקות הראשונות זה שעשע את שנינו. בייחוד הרגע שבו ליאור זרק קוקוס לתוך החולצה של הגר הג'ינג'ית. אחר כך התחיל להיות לנו משעמם. אחרי שהיה לנו קצת משעמם היה לנו מאוד משעמם, אבל המשכנו לשבת שם ולכדר. כי זה מה שאמרו לנו לעשות.

איכשהו זה תמיד קורה לי. בכל פעם שאני מגיע לסיטואציות של הורים-ילדים, אני מתחיל לבחון את עצמי דרך העיניים של האמהות. אני לא מתנהג כמוני (כמוני כבר היה עם ליאור בחוץ, משחק סטנגה), אלא כמו שנדמה לי שזוגתי שתחיה היתה מתנהגת. הם יכולים מצדי לקרוא לזה "יום המשפחה" עד קץ כל הדורות, אבל זה עדיין יום האם. רק עם בנים.

אני גדלתי בתקופה שבה חלוקת התפקידים היתה ברורה יותר. פחות טובה אולי, אבל ברורה. האבות היו ממונים על העתיד, האמהות על ההווה. אמא שלי באה לגן לגלגל כדורים מפני שזו היתה חוויה, אבא שלי לקח אותי פעם בשנה למוזיאון המדע (היה פעם דבר כזה, היה להם דגם כתום של חללית בחצר) והסביר לי מהי אטמוספרה. לא הבנתי כלום

אבל ידעתי שהוא מכין אותי לימים שבהם אהיה מבוגר. זה היה תפקידו. לשים אותי על הרפסודה שמעבירה אותי אל הבגרות. ילדותם של ילדים לא נחשבה לפרק מעניין במיוחד של החיים. השאלה הגדולה היתה איזה בני אדם ייצאו מהם. התוצאה המיידית היתה שההווה נמחק. לא מזמן עמדתי במטבח וטיגנתי נקניקיות לכולם. פתאום היה לי פלאשבק. צלצלתי לאמא שלי ושאלתי אותה אם היא היתה מכינה לי אוכל כשהייתי חוזר מהלימודים. היא רצתה לירות בי. התברר שבכל יום היא חיכתה לי עם שניצלים ופירה וישבה איתי בסבלנות כדי לשמוע איך היה בבית ספר. אני מתבייש קצת שזה נמחק לי, אבל די ברור לי מה קרה: זה היה ההווה. הוא לא היה חשוב במיוחד.

אני אוהב את אבא שלי, אבל רוצה להאמין שאצלי זה אחרת. גיל חמש נראה לי לא פחות חשוב מ-25. לא תמיד זה קל. בייחוד לא בהקראה ה-1,785 של פו הדוב. זה סיפור מקסים, אבל יש לי הרגשה שגם בפעם הבאה יחלצו אותו מהמאורה של השפן. לא מזמן שמעתי הרצאה מרתקת של הסופרת הפמיניסטית תמר הגר, שהסבירה שההבדלים בין גברים לנשים הם לא מולדים, אלא תוצאה של התניה חברתית. אני מקבל את זה בהכנעה מבוישת, אבל זה לא משנה את העובדה שכשזוגתי שתחיה שואגת, "איזה ציור יפה", כתוצאה מהתנייתה החברתית היא באמת מתכוונת לזה. אני קצת עושה את עצמי.

לא שאני חושב לרגע שהורות היא דבר טבעי. באופן טבעי אני מעדיף לראות כדורגל. רק שברור לי שאבות שפוגשים את הילדים שלהם רק בשבתות אינם אנשים עסוקים, אלא סתם חרא של אבות. חשוב לי לפנות את הזמן ולהיות איתם, להכיר אותם, לשמוח בהם. אני מחפש את הדרך לעשות את זה באופן שונה מאמא שלהם. כמו שלה מותר להגדיר את הנשיות שלה דרך האמהות, אני רוצה להיות גבר בזמן שאני אבא. אין לי תשובה החלטית לגבי השאלה איך לעשות את זה. גם לכל האבות האחרים סביבי אין תשובה כזו. אנחנו מבולבלים קצת.

פינתו של הפרופסור אלכסנדר ב.וורטינגטון
שתיקה ארוכה. זה מה שנתקלתי בו כששאלתי את א.ב.וו לגבי אבהות. רק אז הבנתי שבכל שנות שיחותינו הארוכות הוא מעולם לא הזכיר את אביו. אחרי שסיים לשתוק (רק פמפום המקטרת העיד שעודו על הקו) הוא סיפר לי על אביו, פרקר-ג'יימס וורטינגטון, שהיה מאמן סוסי קפיצה כושל ושתיין כושל עוד יותר, שהותיר לבנו בעיקר חובות ושורה של קלישאות כמו, "למי שעובד קשה אין זמן להרוויח כסף" (מה שמסביר אולי את נטייתו של הפרופסור לאמרות פקחיות יותר). כדרכם של כשלונות מוחצים, לוורטינגטון האב היתה נטייה בולטת לקשיחות, מה שגרם לפרופסור לסכם את שיחתנו בממרה השנונה הבאה: "אבות הם אנשים שעליך לציית להם בהכנעה בזמן שהם נותנים לך הוראות איך להיות עצמאי".